הליכוד מתחזק, נתניהו אופטימי, השרים חוששים
הסקר שניבא לליכוד עלייה במנדטים גרם לנתניהו לפזר מסרים אופטימיים, אבל עמיתיו במפלגה דווקא נבהלו: מבחינתם, זו הכנת הקרקע לאיחוד עם כחלון לקראת הבחירות הבאות
אחרי חודש של כתישה בדעת הקהל, אחרי חורף של חקירות, בעיצומו של העיסוק המשמים אך אובססיבי בתאגיד, הליכוד רשם בסקר מינה צמח ומנו גבע בשבת האחרונה 28 מנדטים, שיא של שנתיים. יש עתיד, מנגד, איבדה שני מנדטים, ירידה ראשונה בשנה האחרונה.
אז מי לא מבין כלום, הסוקרים או הפרשנים? האם הסקר מוטעה ומנופח, או שכל מה שחשבנו שמזיק לליכוד מועיל לו ולהפך? או אולי גם וגם?
נתניהו, בכל מקרה, מעדיף את אפשרות ב'. לישיבת שרי הליכוד ביום ראשון הוא הגיע במצב רוח נהדר. היה נראה על פניו שהוא לקח את הסקר לריאות. התקשורת מעלימה סקרים שטובים לליכוד, אמר לשרים, מתעלם קלות מהעובדה ששמע על הסקר בטלוויזיה. ואני אומר לכם, הצהיר, שאנחנו יכולים לקבל יותר משלושים, משמעותית יותר.
אוזניו של השר אופיר אקוניס הזדקפו. "יש לקוות, או יש לחשוש?" עקץ את ראש הממשלה. שאר הנוכחים בחדר שלא הבינו את הדו־שיח תהו מה הוא קופץ. מיד אחר כך הם קיבלו מאקוניס ומחיים כץ פירוש רש"י: הם שמעו בדברי נתניהו את תחילת הכנת הקרקע לאיחוד עם כחלון, לקראת הבחירות הבאות. בכל פעם שנתניהו משמיע תחזיות אופטימיות, הסבירו, זה נגמר בסוף בהצטופפות ברשימה אחת עם עוד מפלגה או שתיים. כך קרה ב־1996, כשנתניהו הבטיח 44 מנדטים כדי להתאחד עם גשר וצומת וסיים עם 32 בלבד; כך קרה ב־2013 עם ההצהרות על 45 מנדטים, שהסתיימו בכישלון המהדהד בן 31 המנדטים הקרוי "הליכוד ביתנו".
שני דברים מסקרנים אפשר ללמוד מהטקסטים של נתניהו: הראשון, שלפוליטיקאים כמו כחלון ונתניהו אין באמת דם בעורקים. אם שבועות בודדים אחרי שאחזו זה בגרונו של זה הם מתחילים פלירטוט על ריצה משותפת במקום להסתגר בעלבונם בפינה, אז הכול אפשרי. השני, שנתניהו חושב על בחירות, או יותר מדויק: רוצה שנחשוב שהוא חושב עליהן.
קאט. שנה אחורה, אפריל 2016: נתניהו מתעקש, נלחם, נאבק ומצליח להוציא משר האוצר כחלון הבטחה לתקציב דו־שנתי. הסיבה: בממשלת ה־61 האנורקטית שעמד אז בראשה, אופק בן שנתיים היה חיוני לו כאוויר לנשימה. לא כדי להימנע מבחירות ב־2016, אלא ב־2017. כלומר, נתניהו נלחם כדי לא ללכת לבחירות כשיפקע התקציב החד־שנתי, בסוף 2017. לכן, לא כל כך הגיוני לחשוב שנתניהו עשה את כל זה כדי ללכת לבחירות בדיוק במועד שרצה להימנע ממנו.
לאן הוא חותר? יריבי נתניהו משוכנעים שהוא טרם ויתר על פיזור מהיר של הכנסת. לפי הפרשנות הזו, נתניהו רואה ביום השואה, יום העצמאות ויום הזיכרון את החשובים ביותר בלוח השנה של ראש הממשלה. אחרי שימצה את הנאומים וההילה הממלכתית, ואחרי שייפרד מדונלד טראמפ בביקור הצפוי בסוף חודש מאי, הוא יחתור להקדים את הבחירות. הסיבה היא שאחרי המלצת משטרה להעמידו לדין הוא יתקשה ללכת לקלפי בלי שיהיה ברור שזו העילה.
הבעיה בתיאוריה הזו היא שכרגע היא איננה מתיישרת עם העובדות. נתניהו עושה מאמצים כנים להרגיע את הגזרה עם כחלון. הוא אפילו בפוסט־טראומה קלה ממשבר התאגיד (מין מצב משונה כזה: להיות בפוסט־טראומה ממשהו שעשית לעצמך בעצמך). אנשי כחלון מספרים שנתניהו אפילו העביר איתותים ראשונים על האפשרות להעביר גם את תקציב 2019 מתישהו בשנה הקרובה, ולייבש את לפיד באופוזיציה עוד שנתיים וחצי. תמשיכו להגיד שהבחירות בפתח, אומרים כמה מאנשי נתניהו. כמו האסטרולוגית שחזתה כל שנה את מותו של המלך חוסיין, בסוף תוכלו להגיד: "כפי שפרסמנו לראשונה".
שמונה מועמדים נרשמו להתמודדות על ראשות מפלגת העבודה, שמונה אנשים שמעוניינים משום מה להיזכר לפי כל סקר כמי שקיבלו סיעה בת 24 חברים ויחזירו אותה בעוד כשנתיים עם מחצית, אולי אפילו שליש, מהמספר הזה.
58 אלף איש התפקדו למפלגת העבודה, אבל אלפים רבים ייפסלו לאחר שלא הצליחו לספק אמצעי תשלום חוקי או אפילו מספר טלפון שבו ניתן להשיג אותם. מכיוון ששיעור ההצבעה עומד על 60 אחוז והמתמודדים רבים כחול אשר על שפת הים, מספר זעיר של 7,000־8,000 איש יספיק כדי לעלות לסיבוב השני במפלגה שהמליכה פעם ראשי ממשלה בזה אחר זה.
עיון מדוקדק בספר הבוחרים מגלה שהמתפקדים הבעייתיים באים בעיקר מחמישים יישובים. ארבעים מהם, הפתעה הפתעה, מהמגזר הלא יהודי. היתר, מיישובים בדרום שנחשבים מעוזי עמיר פרץ. אבל יותר מזה: גם בתוך המפקד הישן מתחבאים הארגזים בהמוניהם. הרי ההיגיון אומר שאם כוחה של מפלגת העבודה צנח ב־60 אחוז מאז בחירות 2015, תהיה נטישה בהיקף דומה, או לפחות נטישה כלשהי, בקרב המתפקדים. העובדה שספר המתפקדים התעבה בעוד שעוגת המנדטים התכווצה, מעידה שמשהו בעייתי מאוד בפריימריז הקרבים. מועמדים שמסתובבים בחוגי בית מדווחים על אדישות ודיכאון בקרב המתפקדים.
ככל שחולף הזמן תוהים יותר ויותר בכירים בצמרת העבודה בשביל מה בכלל צריך בחירות פנימיות פתאום עכשיו, פתאום היום. אין תאריכים קדושים, אמר פעם יצחק רבין, לא בטוח ש־4 ביולי הוא תאריך קדוש.
המצלמה השתהתה לרגע בליל ראשון האחרון על נשיא המדינה וראש הממשלה. הראשון סיים זה עתה נאום שבו טען שלא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות ולא כל איום הוא קיומי; השני היה בדרכו אל הדוכן לתקוף ביקורת אנטישמית על ישראל ולהזהיר מאיום קיומי. לכולם היה ברור שיש כאן התנצחות בין ריבלין ונתניהו. מרחוק, היה נראה שנתניהו אמר משהו לריבלין. ביקורת? אמירה סרקסטית?
ובכן, מתברר שנתניהו אמר לריבלין ארבע מילים: "היה לך נאום חזק". למרות הפיתוי, נתניהו לא פתח חזית מול האיש היחיד שניצח אותו בפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון. בפעמים הקודמות שהשניים התכתשו פומבית, הנשיא העשירי ספג ביקורת קשה בימין. הפעם הם הסכימו בשתיקה על כללי הוויכוח.
ההסכמה הזו עמדה יומיים לאחר מכן בעוד מבחן, כשהנשיא פגש בשר החוץ הגרמני אף שראש הממשלה החרים אותו. הוא הצטלם כשמשמאלו גבריאל, אבל לשכת נתניהו לא תקפה אותו. אולי זה נבע גם מהעובדה שמי שביקש מראש מריבלין לפגוש את השר מחוץ לפרוטוקול הוא משרד החוץ שבראשו עומד נתניהו עצמו; אולי הכיוון הכללי של נתניהו הוא פיוס עם מי שיחליט על מי תוטל הרכבת הממשלה הבאה; ואולי הוא מרגיש שאין לו כבר מה להרוויח פוליטית מעימות נוסף עם בית הנשיא.
אקו"ם