מתי זה זמן נוח לפגוש אבא מת?
והוא עומד שם, בשחור לבן עם הבלורית המסורקת בקפידה, בדיוק כמו בתמונה המפורסמת שתלויה לי בסלון. ואיך אני אחבק אותו? עם הפצע הזה בחזה שמגעיל אותי נורא
חביתה על האש, ילדים במקלחת והדפיקה בדלת, תמיד אותה דפיקה בדלת בין מנחה לערבית,שעת העבודה של הקבצנים. תמיד זה מפריע לי ואני פותחת את הדלת זעופת פנים. מנגבת את הידיים בחולצה, שוב ופותחת את הדלת.והוא עומד שם, בשחור לבן עם הבלורית המסורקת בקפידה, בדיוק כמו בתמונה המפורסמת שתלויה לי בסלון. ואני מזהה אותו. לא מציאותי לא הגיוני שטוח כמו תמונה הוא נעמד לי בדלת בין מנחה לערבית ובא לבקר.
"תיכנס, אני אומרת לו, חיכיתי לך. לא בדיוק ככה דמיינתי את זה אבל אני שמחה שאתה פה". שקרנית שכמוך אני אומרת לעצמי, את לא שמחה את מבוהלת מאוד, והחור הזה בחזה שלו מטריף אותי, לא מצליחה להסתכל בפנים המוכרות האלה, רק מסתכלת על הגוף הירוי ומדמיינת שהמחזה ההזוי הזה לא קורה אצלי בבית במטבח. שהילדים לא יראו אותי ככה, שהדם הזה יפסיק ללכלך לי את המפה. מה אני אגיד להם? איך אני אסביר את זה? מה פתאום הוא מגיע ככה פתאום באמצע החיים?
אל תציעי לו לשתות, מתים לא שותים. מצד שני מתים גם לא באים לבקר אותך אחר הצהרים ומתיישבים לך ליד השולחן. מעניין אם הוא שם לב שאת מבוהלת אשה בת שלושים שלא מסוגלת להציע כוס קפה לאורח.
"קפה שחור שני סוכר" הוא אומר ומחלץ אותי מהמצוקה. "לא יודעת להכין קפה שחור", אני אומרת, אתה מוכן לשתות אולי משהו אחר? נס קפה בטעם וניל, תה צמחים, שוקו? "לא חשוב" הוא אומר "שכחתי שאת לא יודעת להכין קפה". "שכחת"? בפעם האחרונה שנפגשנו לא ידעתי אפילו לדבר, שלא לדבר על להכין קפה, בת שנה וחצי. איפה מוצאים ילדים בגיל הזה שמכינים קפה?
אני לא בטוחה ששאלתי את השאלה או רק חשבתי עליה אבל הוא - המת עונה לי. "אני פה כל הזמן, אני מסתכל עליך ויודע מה קורה. כבר עשרים וחמש שנה אני בעניין הזה, מיד אחרי שקיבלתי היתר מיוחד מהשמיים, ככה שחסרות לי בערך ארבע שנים אבל יש לי תמונה די מדויקת של מה שקורה אצלכם בחיים. לימודים, לידות, מריבות, שמחות, בסך הכל לא הפסדתי הרבה. הזמן היחיד שהייתי מאוד עסוק זה בערך כשהיית בכיתה ד' -
מלחמת שלום הגליל והיינו צריכים לקלוט את החדשים כך שפספסתי את יום ההולדת שלך ואת הבעיות שהיו לך בחשבון".
בשלב הזה אני מתיישבת לידו ומנסה לברר איך האיש הזה שהכי קרוב שהצלחתי להגיע אליו היה במגע אבן באבן יושב במטבח שלי שותה כוס מים ומספר לי על הבעיות שהיו, ולא נפתרו עדיין, עם רמת הידע שלי בלוח הכפל.
"לקח לך הרבה זמן להגיע לפה, אם אתה צופה בי כבר עשרים וחמש שנה" הייתי קצת נבוכה מהמהירות שבה נפתחו חרצובות לשוני, מטון הדיבור ומהמהירות שבה אני מדברת, למרות שהוא נראה לגמרי לא מופתע, אם הוא צופה בי כבר עשרות שנים. בכל זאת הרגשתי לא נעים ומיד ניסיתי לשאול את השאלה יותר בעדינות. "למה באת"? שאלתי באינטונציה פולנית שאותה אני מגייסת רק כשאני ממש ממש מרגישה לא נוח. "יש תור" הוא עונה ל " וזה גם תלוי בוותק, בדרגה וגם ברמת הגבורה של המת. אני כפי שאת יודעת גיבור רק בה'צבי ישראל' וביום הזכרון, פה בין הצ"לשניקים , בעלי עיטורי העוז וההוא שרק רצה לחזור הביתה בשלום מגבעת התחמושת אני צריך לחכות בתור בסבלנות".
ידעתי! הוא היה איש רגיל, הנה עוד לפני שאני מתחילה לשאול שאלות אני מקבלת תשובה על השאלה הזאת שתלויה כמו ענן גשם ענקי מעל הראש "מנשרים קלו, מאריות גברו" ואחד שמחכה עשרים וחמש שנים כדי לבא לבקר.
"אין לי הרבה זמן" הוא אומר "נראה שכדאי שנתגבר על המכשולים הטכניים וננסה למצות את הזמן שניתן לי.
"תראה" אני אומרת לו, "הרבה זמן חשבתי על הרגע הזה, אתה יודע, מחשבות פנטסטיות על מצב שלעולם לא יקרה, כמו לזכות בלוטו בלי למלא אפילו כרטיס, כמו לטוס לירח בגלל העתידות של בזוקה. לא האמנתי שבאמת תגיע לפה ונשלים את כל מה שחסר. ופתאום אתה מופיע פה אחר הצהרים, כאילו שהפעם האחרונה שנפגשנו הייתה אתמול, כמו ביקור נימוסין רגיל.
"המים רתחו" הוא אומר וממשיך, "אם לא הייתי מת, הכל היה נראה אחרת. החיים שלכם, המסלול, הכיוון, אני לא בטוח שזה כל כך רע. "מה שלא יודעים לא כואב, אבל מה שיודעים כואב מאוד" אני משיבה לו בכעס. לא צריך להגיע מן המוות בשביל לנסח את התובנה הזאת, זה ברור כשמש, בטח היינו משפחה מאושרת, שגרה על חוף הים בנהריה, אבא עובד מדינה שמגיע כל יום בארבע, שבתות וחגים, פיקניק בחורשה. ומילים כמו זהות, יתומים ושכול היו מילים של חיבורי חודש מאי בחטיבת הביניים.
"הכל היה נראה אחרת, לא לי, שדווקא יש לי חיים די טובים שם במוות, אלא לכם. הייתם הולכים במסלול אחר, הייתם אנשים אחרים. ואני דווקא אוהב את מה שאני רואה עכשיו". הוא ממשיך ומתעלם ממה שאמרתי בזעף.
"קחי את השיחה הזאת למקום אחר, אני אומרת לעצמי. כאילו שמשנה מה הוא אוהב ומה הוא שונא, הוא לא היה פה כדי להיות כתף, גב, אוזן קשבת. הוא לא היה פה בשביל לרוץ על חוף הים, ואפילו לא בכדי להעניש מידי פעם כשהגיע לך, אז מאיפה יש לו את החוצפה לומר שהוא אוהב את מה שהוא רואה ולרמוז שאולי זה דווקא טוב למות בעד ארצנו ולהשאיר את אשתך לחנך את הילדים לתפארת מדינת ישראל.
"קחי את השיחה הזאת למקום אחר" אני שבה ונוזפת בעצמי כמו שאני עושה מידי פעם כשאני לא מצליחה להשתלט על מחשבותיי הציניות. "אז איך זה להיות מת?" אני שואלת ומיד נושכת שפתיים על השאלה המטופשת. הוא מחייך חיוך אבהי ראשון, כאילו הוא לא ממש מופתע מהשאלה וגם מנשיכת השפתיים שבאה אחריה. "זה די רגיל, כמו להיות חי רק בלי למות בסוף". ממי ירשתי את הפטפטנות אם הוא עונה לי כל כך בקצרה?" ומה תעשה שיחת חולין אחת שלא עשו שלושים שנות שתיקה?
תגידי כבר משהו נחמד, תגידי לו שאת שמחה שהוא בא, תראי לו תמונות, תספרי על העבודה, על הלימודים, משהו. "תראה, אתה בטח יודע הכל, אין לי מה לחדש לך" אני שוב אומרת דברים אחרים מהדברים שרציתי לומר.
"אני יודע, אבל אני לא מרגיש. "הוא עונה לי "נו, טוב מה רצית". אני אומרת "זה כל הפרנציפ בלהיות מת". "באתי בשביל להרגיש, בשביל לנגוע, בשביל להריח, להיות חלק אמיתי מהחיים אפילו רק לרגע". הנה, אני צוהלת בליבי, הוא יודע להגיד משפט של יותר מארבע מילים, אולי זה הפתח לשיחה עמוקה יותר. הנה זה בא, ששון ושמחה, אני מבינה את מצוקתו ואפילו מרחמת עליו לרגע, פתאום חולפת לי בראש מחשבה לחבק אותו , חיבוק ידידותי ונעים שאולי יקל עליו את המפגש. אבל איך אני אחבק אותו? עם הפצע הזה בחזה שמגעיל אותי נורא.
"אתה רוצה אולי חולצה נקייה?" אני שואלת, ובפעם המיליון אומרת דברים שלא התכוונתי לומר. על זה את מבזבזת את הזמן, טיפשה שכמוך, עסוקה בקוסמטיקה סביבתית במקום לנצל את העובדה שהוא בא לביקור וזמנו קצר. חולצה נקיה, חולצה מלוכלכת. הוא יושב לך במטבח ושותה קפה, קחי כדור הרגעה, כמה טיפות של פרחי באך, אולי איזה רגיעון ושבי לידו כבר.
"אני מצטער שבאתי, זה בטח זמן לא נוח, הייתי צריך לחשוב על זה קודם, פשוט הגיע תורי והבנתי שאת מחכה אז הגעתי". בטח זמן לא נוח. אני מנסה לתפוס מחשבה טורדנית שמתרוצצת לי במוח, מתי זה זמן נוח להיפגש עם אבא מת? ואולי באמת הוא צריך להצטער שלמרות שהוא פה אין לנו על מה לדבר. ואני, אני לא מצליחה להוציא משפט מסודר מפי, ומה שהכי מטריד אותי זה שהילדים יראו אותו ככה עם החולצה המוכתמת, הדם הזה, והחור בבטן.
"זה דווקא זמן נוח" אני משקרת בחופשיות, וכי מה יכולתי להגיד לו, שבחלום המפגש הזה נראה אחרת. שהחביתה התקררה והילדים רעבים, שנראה לי שאחרי כל כך הרבה זמן באמת מה שנשאר בננו זה רק זיכרון ומטען גנטי משותף, ושאני כל כך מתגעגעת ולא יודעת איך להגיד את זה. "זה דווקא זמן נוח, אני אקרא לילדים, בואו ילדודס סבא בא לבקר" .
הסיפור נכתב לרגל יום הזיכרון העשרים ותשעה לנפילתו של אבי במלחמת יום הכיפורים. יום הזיכרון חל באסרו חג שמחת תורה. 29/10/02
חלי יעקבס – אמא לארבעה, מתגוררת בגליל, מנכ"לית ובעלים בחברת בינה יתרה בע"מ, מנהלת מכללת יודעת – המכללה לקיימות עיסקית ומנהלת שותפה בקהילת הפייסבוק דתיות עיסקיות מדברות
אקו"ם