אחינו לא שאלו שאלות, נשלחו ולא שבו
לשאלה הקבועה על רוחו של הנוער בימינו, תשובתי ברורה: הרוח נושבת בעוצמה רבה, ומביאה עמה מדי שנה עשרות אלפי מתגייסים הממלאים את השורות
"האם זו הצהרה של צה"ל לדבר כאן, על אדמת פולין, בעברית?" - כך נשאלתי על ידי ליאת רגב, כתבת רשת ב', בעקבות נאום הרמטכ"ל במהלך מצעד החיים בפולין.
"אם לא נדבר כאן בעברית, איפה נדבר בעברית? זו אמירה ברורה, אמיתית, כנה. אנחנו צריכים לדבר כאן בעברית, לחזור לכאן ולדבר כאן בעברית, אולי רק בעברית", השבתי לה באופן טבעי.
איתנו המשפחות השכולות, דגלי ישראל, וכולנו במדי צה"ל. הרי בני חורין אנו, כפי שהיגדנו בפסח. שום דבר לא הולך כאן בקלות, ו'בכל דור ודור' אינו רק שיר נחמד בהגדה של פסח. הוא גם פעמון, והוא יצלצל בכל פעם כדי להזכיר שאין מקום לתמימות. תמיד יש מי שיבדוק ערנות ומוכנות, והוא חייב לפגוש עוצמה ונחישות, חוסן לאומי ואומץ לב.
69 שנים, ועדיין נשמעים דיבורים שעוסקים בגבורה ובנחישות, נשמעות שאלות הקשורות במחיר ובעוז, אך לא שאלות שעוסקות בצדקת הדרך. כי זו ברורה וחדה - אם צה"ל אינו כאן בשבילי, אף אחד לא כאן בשבילי. זו האמונה בעובדת היותנו כאן לנצח.
יעל ויסמן ובתה. מחיר העצמאות והחופש יקר מאוד, וכואב עד בלי כלות.
צילום: מירי צחי
כראש אגף כוח האדם בצה"ל אני נשאל כמעט באופן יומיומי על "מצבו של הנוער". האם המודרניות, הטלפונים החכמים והקדמה הטכנולוגית פגעו גם ברוח? האם הרוח נושבת באותה עוצמה? מה מצבה של המוטיבציה לשירות בצה"ל?
חשבתי על השאלות הללו בשבוע שעבר במחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו. הבטתי ביעל ויסמן, אלמנתו של סמל ראשון ינאי ויסמן ז"ל, שנלחם בעודו בחופשה בידיים חשופות במחבל כדי להציל חיים בסופרמרקט - מקום המסמל נורמליות במדינה ריבונית. חשבתי על הדר גולדין שעדיין שם בעזה, ועל כך ש'צוק איתן' יסתיים רק כשהדר ושאול אורון ז"ל ישובו הביתה.
הבטתי בלאה ושמחה גולדין, שטולטלו כמו כולנו בין המחשבות על הדר ששם ואנחנו שכאן, וגם שם. צעדתי במצעד החיים עם הרטל, אלמנתו של תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, המפקד המיתולוגי מימי הלחימה בלבנון שלמרות השנים שחלפו שמו ומורשתו נישאים למרחק. הסתכלתי בהערצה על סגן (במיל') אחיה קליין שביקש להצטרף למשלחת במדים, שהלך עמנו יחד עם כלבו מכיוון שאיבד את מאור עיניו בפיצוץ מנהרה ברצועת עזה. חיבקתי את לאון, אביו של רס"ל אסף וקסמן ז"ל, ואת אהרן, אביו של סגן ישי רוסלס ז"ל, שאפשר היה לראות את התרגשותם מהמעמד המיוחד והמרטיט של משלחת הרמטכ"ל - שכול ותקומה על אדמת פולין.
בכלל, מהו מחיר העצמאות והחופש? האם לעצמאות ולחופש יש מחיר שניתן לקבוע אם הוא זול או יקר? הוא יקר מאוד, וכואב עד בלי כלות. אולי הוא גם לא הגיוני, כי ההיגיון קובע שבן אומר 'קדיש' על אביו ולא להפך. כל זה, עוד בלי להיכנס לשדה המוקשים הפוליטי המכונה "הלנצח נאכל חרב". ובכל זאת, לשאלה העוסקת ב"מצב הנוער" היום התשובה די ברורה.
הרוח נושבת בעוצמה רבה, ומביאה עמה מדי שנה עשרות אלפי מתגייסים הממלאים את השורות. הם נשלחים ליחידות צה"ל השונות תוך שהם נשבעים אמונים לצה"ל ולמדינת ישראל, ומצהירים בקול רם "אף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל", בתופעה הישראלית המרגשת ביותר מאז שובנו לכאן.
רק שבעה ימים מפרידים בין יום השואה ליום הזיכרון. זהו תרכיז משמעותי וכבד של כאב וזיכרון. הזיכרון תחום כביכול ביום זיכרון אחד רשמי, אבל בפועל לכל יום יש כאב משלו. מימי הפסח נכנסות המשפחות לשלושה שבועות של ימי 'בין המצרים' שלהן - מפסח ועד ליום העצמאות - שלושה שבועות שבהם החלל הגדול מקבל עוד משמעות, והמקום הנפקד בשולחן ליל הסדר משמש תזכורת למורשת עמנו לדורות.
הדרך הארוכה מימי העבדות ועד ימי הגאולה, כשבאמצע זיכרון התופת והאכזריות בפולין משמשת למשפחות ולנו עדות לנצח ישראל בלב כואב וגאה גם יחד.
ביום הזיכרון נדומם מנועים, נפנה את לוח הזמנים מכל פעילות שגרה, נהיה כולנו עם המשפחות ונזכור את אחינו לנשק. אחינו לא שאלו שאלות, נשלחו ולא שבו. אנחנו ממשיכים לעמוד כאן על המשמר ולהבטיח שקט למענם, ולתמיד.
אלוף מוטי אלמוז הוא ראש אכ"א ודובר צה"ל
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם