השקט שאחרי הקרב: מה יעשו אלו שלא נהרגו?
לצדנו בטקס המסורתי להנצחת חיילנו, גיבורינו וקרובינו, ניצבים גם אלה שמלחמתם עוד לא תמה עם שוך הקרבות. ייטב לנו כפרטים וכחברה, אם נקשיב, נכיר וניגע גם בזכרונות של אלו ששבו בחיים
אני לא משתתף בימי זכרון. אף פעם לא עצרתי לשאול למה. הרי אני רק צריך לבחור. בין שי, לקיריל, לנדב, לשימי ולעוד יותר מדי. הצורך להתנתק האפיל על הכל ותחושת הריקנות מילאה אותי לחלוטין.בשנתיים האחרונות בחרתי לספר במסגרות שונות על חוויתי במלחמת לבנון השנייה. בכל פעם מצאתי את עצמי מתחיל בנקודה שונה על אף שההתרחשויות של 2006 צרובות היטב בזכרוני כרצף כרונולגי מאוד ברור של אירועים.
פעם התחלתי בתיאור של הפריצה בקשר של הסמג"ד שצרח מכאבים ושהמג"ד אומר לי לאסוף את חיילי ולרוץ לנקודה באור יום באמצע כפר לבנוני. בפעם אחרת התחלתי בסיפור שאני מפנה חייל הרוג והנעל האדומה שלו דופקת לי בקסדה. פעם אחרת בכלל התחלתי בקטע המצחיק והמטורף שבו אני נואם באופן מלא פאתוס לחיילים שלי ש"לא משנה מה, את הקרב אנחנו מתחילים 14 לוחמים ומסיימים 14.." ואז שעתיים לאחר מכן, בפעם הראשונה שהאש שוככת, אחד החיילים שלי בא ואומר לי, "אסקירה, אתה יודע שאנחנו כולנו ביחד בכלל 12".
כניסת כוחות מילואים לדרום לבנון 2.8. אני ''יודע'' בפנים שמי שלא היה שם לא יבין.
צילום: אביר סולטן/ דובר צה''ל, באדיבות ארכיון צה''ל במשרד הביטחון
כך או כך, במשך שנים רבות, חייתי בדיסוננס עמוק - מצד אחד מטריף אותי שלא שואלים אם אני בסדר או רוצים לדעת מה קרה שם. מצד שני, אני "יודע" בפנים שמי שלא היה שם לא יבין. האמת היא שגם התביישתי לספר, הרי חזרתי בריא ושלם, לא נהרגתי, לא נפצעתי וגם לא קיבלתי צל"ש. אז למה לחפש "קרדיט" ואיך בכלל קוראים לתחושות האלו שמתפוצצות כשעוצרים לחשוב מה קרה שם? אפילו לא סבלתי מסיוטים או מפלשבקים רק שהכל הפך דיכוטמי. או שכן או שלא. אתה או איתי או נגדי. הפכתי כועס יותר, מתוסכל יותר אבל גם חייתי והתפתחתי, השלמתי שני תארים, טיילתי, פעלתי במסגרות חברתיות ועבדתי בהייטק.
התחושה היא שאם אתה לא עומד בקטגוריה מאוד ברורה ואתה נטול "תווית": הלום קרב, פצוע קרב, איבדת חבר או קרוב משפחה - אז אין מקום לסיפור שלך. זהו ה"שקט שאחרי הקרב"- מצב שבו אין לגיטימציה לדבר על חוויות "אוחרות" לחימה (כאלו שנוצרות ומתעוררות אחרי הלחימה) כל עוד הן לא מגובות וממוסמכות, שמלווה רבים מאלו שחזרו משדה הקרב. כך קרה שבמשך 9 שנים, ממלחמת לבנון השניה לא עצרתי לרגע להתבוננות פנימית ולא שאלתי מה מניע אותי, מה מסב לי אושר ומה לא, מה מכביד עלי וכיצד אני יכול לפעול כדי לחיות חיים מאושרים יותר.
חיילים נכנסים ללבנון. המציאות הישראלית המורכבת כוללת רבים שחזרו מהלחימה אך החוויות לא מרפות מהם.
צילום: נאור רהב
רצף של אירועים הוביל אותי להבנה שהסיפור שלי אינו יוצא דופן ושהמציאות הישראלית המורכבת, כוללת רבים שחזרו מהלחימה אך החוויות לא מרפות וממשיכות להיות נוכחות.
בשנה וחצי האחרונה, אני מכהן כסמנכ"ל ב"פרויקט רסיסים", אשר שם לעצמו מטרה להוביל ולהרחיב את השיח הישראלי בנושאי צבא-חברה. העמותה מבקשת ליצור מרחב ציבורי מכיל ולהזכיר כי לצדנו בטקס המסורתי להנצחת חיילנו, גיבורינו וקרובינו, ניצבים גם אלה שמלחמתם עוד לא תמה גם בשוך הקרבות. השיח שרסיסים מובילה איפשר לי ולרבים אחרים לשתף, לפרוק ובעיקר להפוך לסוכן שינוי. החוויות הן חלק ממי שאנחנו, הן משפיעות עלינו ומעצבות אותנו. בבסיס פעילות העמותה ניצבת ההנחה כי ייטב לנו כפרטים וכחברה, אם נקשיב, נכיר וניגע גם בזכרונות של אלו ששבו בחיים.
העמותה מקיימת ביום הזכרון אירועים מתוך רצון ליצור מרחב המכיל את סיפורה של החברה הישראלית כולה - בצערה ובכאבה על הנופלים וגם, על החיים הנושאים את משא הזכרון החי ממלחמות ישראל.
שלומי אסקירה, בן 32 רס"ן במיל' בוגר סיירת נח"ל וקצין בגדוד 932 במלחמת לבנון השניה. סמנכ"ל עמותת "רסיסים"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם