הכדורים לא פספסו, הם קלעו בדיוק למטרה
יצחק בייטל, בן, אח, חבר, גיס, דוד שלי. פספוס. נהרג 21 יום לפני השחרור שלו כשהיה כמעט בן 21. גם את זה הוא פספס
מספרים עליו סיפורים. הוא היה זה שכולם אוהבים. שהבנות מעריצות והבנים מעריכים. הוא למד בישיבה, היה בבני עקיבא, עבר קורס קצונה. היה באמת אחד הגברים. כזה שבן גוריון טפח על שכמו, ככה כולם מספרים. אבל האמת שהוא פשוט מפוספס. יצחק בייטל, בן, אח, חבר, גיס, דוד שלי. פספוס.מי יודע מה היה יכול להיות. בעל, אב, חוקר, אולי רמטכ"ל. אני תוהה איזה דוד הוא היה יכול להיות. הוא בטח היה לוקח אותי על כתפיו, מספר לי סיפורים, הוא היה זה שהייתי פונה אליו, נו ברגעים שלא פונים להורים. בדיוק מה שדודים עושים. ככה גם אני עושה היום עם האחיינים אבל אני פספסתי. מין דוד שכזה.
כשנזרק בטעות רימון חי באימונים יצחק ירה ברימון שנחצה לשניים. בזכות התושיה שלו הרימון לא התפוצץ וכל החיילים ניצלו מאסון. פה, אי-הפספוס הציל חיים. ככה זה לפעמים כשלא מפספסים.
יצחק בייטל. בן, אח, חבר, גיס, דוד שלי. פספוס.
ועוד אי-פספוס: כשיצא לסיור בנחושה שבאזור לכיש התרחשה המתקפה. מתקפת אויב שלא מפספסת. הוא נפצע אבל המשיך להילחם, מגן על חייליו. 'לסגת' הוא קרא ונשאר לשמור. ש-כ-ו-ל-ם יהיו בטוחים. אבל אז הכדורים לא פספסו. לא. הם לא. הם דווקא קלעו. בדיוק למטרה. ואז הוא נשאר לבד, בחושך. מצאו אותו עם תחבושת אישית לצידו. אולי ניסה להגיע אל התחבושת, אולי ניסה לעצור את הדימום, אולי. אף אחד לא יודע מתי הוא מת, אם גסס לאט או נהרג מיד.
ואני רק חושבת עליו שם, לבד בלילה. חושב על חייו. על הוריו. שני אחיו. חבריו. על כל מה שהוא עומד לפספס. אהובה, ילדים, נכדים, נינים, חוויות, חגיגות, לוויות, שבעות, נסיעות לצימר בצפון, רומא ופריז, נשיקה ראשונה ופרידות ואפילו חסרון כיס, ספרים, סרטים, הצגות, מוזיקה, פייסבוק, תקווה, וגם אותי. הוא פספס גם אותי. אבל עליי הוא לא חשב. אותי הוא פספס אפילו במחשבה.
הוא היה כמעט בן 21. גם את זה הוא פספס. הוא נהרג 21 יום לפני השחרור שלו. גם את זה. הוא פספס. היה לי אח שנפטר בגיל 8 וחצי ממפרצת במוח. קראו לו צחי על שמו של הדוד המפוספס שלי. ואולי עכשיו שני יצחקים מפוספסים יושבים שם למעלה בשמיים וצוחקים ביחד.
יצחק בחייו היה כל כך משמעותי לכל מי שהכיר אותו שעד היום חבריו באים לכבד אותו ביום הזיכרון שלו. כבר למעלה מ-60 שנה שהם לא פספסו. אולי בסופו של דבר מסתבר שהוא לא כזה מפוספס. הם ידעו מיהו, הם זוכרים, אנחנו זוכרים. וכואבים.
סגן יצחק בייטל
נפל ב-ז' אייר תשט"ז (18.4.1956)
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם