נתניהו הוא נטל או נכס של הליכוד?
ישנן שתי תזות סותרות ביחס לנתניהו: האחת מציגה אותו כריחיים על כתפי הליכוד וכמבריח בכירים סדרתי, והשנייה כאוצר לימין שמנהיגותו מקובלת על כל אגפיו. האם אחרי שיפרוש תקום כאן מפלגת הצל־אזריה־שפטל?
שתי תזות סותרות ביחס לבנימין נתניהו ומפלגתו ממתינות בסבלנות לרגע שבו ייבחנו. הראשונה טוענת שנתניהו הוא נטל על הליכוד. במרוצת השנים סגנון הנהגתו הוביל לנטישתם של כשני תריסרי בכירים בליכוד: ממרידור, מרדכי, לוי וליברמן בשנות התשעים, ועד כחלון ויעלון בעשור הזה. מפת הימין הישראלי היא בעצם שכבות גיאולוגיות של אהבותיו ושנאותיו של נתניהו, וכידוע - אין לו הרבה אהבות בכנסת.
ישראל ביתנו היא לא מפלגה מחויבת המציאות למעלה מרבע מאה אחרי עליית בריה"מ, אבל היא נוסדה בגלל הקרע בין נתניהו וליברמן; כולנו יכולה הייתה להיות חוג אידאולוגי בתוך הליכוד, אבל משכה 300 אלף מצביעים כי כחלון ונתניהו לא הסתדרו; נפתלי בנט היה היום שר הקליטה מטעם מפלגת השלטון ואיילת שקד מנכ"לית משרדו אלמלא משפחת נתניהו הטילה וטו על התמודדותו ב־2009 על מקום ברשימת הליכוד ואחר כך כמנכ"ל משרדו של יעלון; יעלון עצמו היה יכול להמשיך כבכיר בליכוד ולא כראש רשימה קיקיונית, שבמקרה הטוב תבזבז לימין עשרות אלפי קולות ובמקרה הרע מבחינת נתניהו תחבור ללפיד ותעניק לו את הדימוי הימני־ביטחוני שהוא כה שואף אליו.
לפי תזת הנטל, נתניהו רוצה להקים את המפלגה הרפובליקנית הישראלית, אבל הסיבה העיקרית שזה לא קורה הייתה ונותרה הוא עצמו. לפני ראש הממשלה, הם טוענים, הייתה פעם מפלגה רפובליקנית גדולה - קראו לה הליכוד. שלושת מנהיגי הליכוד האחרים, בגין, שמיר ושרון, הביאו לליכוד כל אחד ארבעים מנדטים בלי לדמם בכירים ומצביעים, ואילו נתניהו מציג שלושים מנדטים מול הרצוג החיוור כהישג כביר בסגנון מלחמת ששת הימים.
בהתאם לתיאוריה הזו, סגנונו הפוליטי של נתניהו - דהיינו, חידוד ההבדלים בין ימין ושמאל וההתמקדות בזמן בחירות בנושאים מדיניים־ביטחוניים - מספיק כדי לנצח בבחירות אבל לא הרבה מעבר. עמדות הימין זוכות לרוב הולך וגדל בציבור, אבל בשמונה השנים האחרונות הימין נע בין 50.1 ל־55 אחוזים, ומאבד מאות אלפי קולות למפלגות מרכז שעוסקות בחיים עצמם. נתניהו מביא שלטון, טוענים הטוענים, אך המחיר הוא אובדן תיקי הביטחון, האוצר ושלל תיקי ביניים לשותפות מרכז שנקנות במחיר יקר - ונראה שנתניהו משלם אותו בחדווה.
הד לטענה הזו נשמע לא רק בדברים של יעלון ובנט, אלא גם, למשל, בנאום החזרה של גדעון סער: צריך יותר ממלכתיות ופחות מחלוקת, הכריז, ואומרים שאם מריצים את זה אחורה שומעים "הסגנון של ביבי מת".
התזה ההפוכה טוענת שלליכוד ולימין לא היה ולא יהיה נכס כמו בנימין נתניהו. לפי הטענה הזו, הדבר היחיד שמפריד בין הליכוד לאחותו הבכירה והגוססת, מפלגת העבודה, הוא נתניהו. ביטן וחזן לא יותר פופולריים ממרגלית וסתיו שפיר, ותהליכי הריקבון והמיאוס שעוברים על הליכוד לא פחות עמוקים מאלה שהביאו את העבודה למצבה העגום הנוכחי.
בשלוש מתוך ארבע הכנסות האחרונות העבודה לא הייתה המפלגה הגדולה בגוש, ומי אמר בעצם שזו גזירת גורל שהליכוד ינהיג תמיד את הימין? הפופולריות של נתניהו ומעמד העל שלו בפוליטיקה גורמים גם לגדולי שונאיו כמו בנט, ליברמן וכחלון להכיר בבכורה של הליכוד. אבל קשה לראות את זה קורה אם סער, ארדן, כץ או כמובן רגב יעמדו בראש המפלגה.
נתניהו, טוענת התזה, הוא בערך האדם היחיד במדינה שמנהיגותו מקובלת על כל אגפי הימין. המתנחלים מתים עליו, החרדים מעריצים אותו, אפילו הצל לא מעז להגיד עליו מילה רעה. איש מבכירי הליכוד הנוכחיים לא מתקרב למוטת הכנפיים הזו. יום אחרי שנתניהו ילך תפרוץ מלחמת עולם בתוך הליכוד, אבל גם בין המפלגה לחברותיה לגוש. לא בטוח שהיא תצא ממנה כשידה על העליונה. זה נשמע מופרך היום, אבל ההיסטוריה זוכרת מצודות גדולות בהרבה ממצודת זאב שנפלו ונעלמו.
אחרי 12 שנות שושלת בוש בבית הלבן, כבשה את הימין האמריקני "מסיבת התה" ואחריה תנועת טראמפ. היורש של סרקוזי בימין הממוסד הצרפתי לא הצליח לעבור סיבוב בבחירות לנשיאות. מי אמר שבישראל לא בשלה העת, אחרי נתניהו, למפלגת הצל־אזריה־שפטל?
1. משבר המרכולים, שנראה תחילה כשריר חרדי לצרכים פנים־מחנאיים, הולך ומסתבך: שר הפנים אריה דרעי, מתברר, עושה הכול כדי לקחת לעצמו את סמכויות האכיפה בשבת, שנמצאות היום בידי משרד העבודה והרווחה. לא שלחרדים יש עניין לפרק את הממשלה רק כדי לקבל את לפיד, אבל פתרון לא נראה באופק.
2. שלשום חזרה הממשלה מיום העצמאות לעוד שעה וחצי של דיון על הנושא החדשני, המסקרן והמסעיר כל כך של תאגיד השידור הציבורי. אחרי עוד נאום של השרה רגב על הצורך לשלוט, ועוד הבהרה מאנשי היועמ"ש שצריך גם לזכור את בג"ץ, פנה השר לוין לשר כחלון: "למה אתה לא מאפשר לנו לעשות רפורמה מן היסוד בחוקים שנוגעים לבג"ץ כך שאנחנו נוכל לשלוט?". אני מחויב למצע של כולנו, השיב כחלון, לא למצע של הליכוד. רוצים, תעשו הסכם קואליציוני עם מפלגה אחרת.
3. 58 אלף מתפקדים יש במפלגת העבודה, 11 אלף מהם בסכנת פסילה. למועמדים הבכירים זו סכנה אסטרטגית: לפי החוק, אם מספר המתפקדים יורד מ־50 אלף, סכום ההוצאה המותר לכל מועמד יורד מ־1.2 מיליון שקלים לכ־700 אלף בלבד. סכום מגוחך שלא מאפשר לאף אחד, אפילו למיליונרים כמו גבאי ומרגלית, לנהל מסע בחירות סביר. אם כך יהיה, יתברר שחלק מהמועמדים כבר הוציאו כמעט את כל הסכום המותר כשיש עוד חודשיים תמימים עד מועד הבחירות. אל תתפלאו, לפיכך, אם מספר המתפקדים יינעל בסוף על חמישים אלף וקרמבו, ובא למרגלית גואל.
4. זו הפעם השלישית שבה נפתלי בנט נבחר לראשות הבית היהודי בתוך ארבע שנים בלבד. קצב רצחני של חבר בית נבחרים ממינסוטה. שיעור התמיכה הגבוה מאוד, שמונים אחוז, מעיד על ירידה משמעותית במספר המתפקדים החרד"לים. תכנית האב של בנט - או במקרה דנן תכנית האח - התעדכנה מעט. בנט כבר לא מעוניין לבטל את הפריימריז, להעיף את כל תקומה או לעזוב את המפלגה. הוא רוצה לשנות את החוקה, ולאפשר לו שריון מסיבי או מיזוג עם תנועה חיצונית, חילונית וממותנת. זקן העומר שצמח לפתע על פניו במהלך הפריימריז, בניגוד לספירות עומר קודמות, מעיד שבנט הפנים שעוד לפני כיבוש החילונים הוא צריך לשמור על בוחרי הבית, הדתיים־לאומיים. ההיגיון מלמד שעם התמיכה המחודשת הוא ינסה לשמור את המפלגה וחלק מהמצביעים התורניים, בלי לשלם את המחירים הציבוריים והפוליטיים של שותפות מלאה עם תקומה.
אקו"ם