יום הזיכרון הפך למשחטת פרות קדושות
מרוב ויכוחים, עימותים ועיסוק בפוליטיקה, יום הזיכרון תשע"ז הפך לעוד אחד מכל אותם ימים אחרים במדינת ישראל
חבר שלי העלה ביום העצמאות תמונה בפייסבוק, שבה הופיע עדר כבשים בעמק האלה ומתחתיו הכיתוב: "עדר שניצל מהנכבה השנתית". ביום העצמאות יודעים כל פרה או כבש שיש להם קצת הבנה על מה שמתרחש סביבם, שהם עשויים ללכת כצאן לטבח. השאלות הקבועות לפעוטות בסגנון "איך עושה פרה" ו"איך עושה כבשה" משתנות באחת, והופכות ל"מה עושים מפרה או מכבשה". כך גם התשובות משתנות - מ"מו" ו"מה", לסטייק וצלעות.
הרי זה מה שאנחנו בעיקר ביום החג הזה, חוץ מלהתרגש מיהורם גאון מדליק משואה, מזיקוקים, ממופע של סטטיק ובן אל תבורוש, מחידון התנ"ך או ממטס חיל האוויר - אנחנו שוחטים פרות, והרבה.
שמתי לב שבשבוע הזה של זיכרון ועצמאות התחלנו לשחוט גם פרות אחרות, פרות קדושות יותר. הדיון בוועדה לביקורת המדינה בכנסת היה ההתחלה, חוסר הזהירות בכבודן של המשפחות השכולות שגיא וגולדין היה הפרה הראשונה. כבר ברור לנו שצריך לכבד אותן, ולא מובן עוד מאליו שנבחרי ציבור אמורים לשמש דוגמה ולהיות חוד החנית של נותני הכבוד.
אחר כך הגיע תורו של טקס הזיכרון החלופי המשותף לישראלים ופלסטינים. אף שזו השנה ה-12 שבה מתקיים הטקס, נראה כי דווקא ב-2017 הוא זכה לחשיפה יתרה בעקבות שלילת ההיתרים לפלסטינים להגיע לטקס בעקבות הפיגוע שביצע מחבל שקיבל אישור להיכנס ארצה, וגם בגלל הפגנות פעילי ימין נגד הטקס ונגד המשתתפים בו.
חשיפת היתר שקיבל הטקס גרמה לי לתהות כיצד בשם הרצון לחוש את כאבו של האויב נשחטת עוד פרה קדושה - היחס לזיכרון ולשכול כערך מוחלט, ולא כמשתנה שצריך להציב אותו באופן יחסי לכאב של מישהו אחר כדי לבסס את עוצמתו. פרה קדושה נוספת שהלכה לעולמה בדרך אגב היא היותו של יום הזיכרון מועד להנצחת השכול בדרכים שזוכות להסכמה נרחבת, ושאינן מסבות כאב למשפחות השכולות. הרי אין ספק שההתעקשות לקיים טקס זיכרון משותף כזה פוגעת בהרבה משפחות שכולות.
ההפגנה של מפגיני הימין, שהפכה מכוערת ואלימה, היא מוקד נוסף לאיבוד מהותו של יום הזיכרון: מהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה לא הפסיקו לדבר על העימות סביב הטקס, וכך נעלמו להם השקט והשלווה שמאפיינים את היום היחיד הזה שבו אנו מתייחדים עם זכר הנופלים, מזמרים שירים עצובים, רואים סרטים על סיפורי חייהם של הגיבורים ומניחים בצד למשך 24 שעות את הקרבות הרגילים שלנו. היום הזה הפך לאחד מכל אותם ימים אחרים במדינת ישראל ואיבד מקדושתו – וכך עלתה קורבן פרה קדושה נוספת.
בתוכנית הבוקר הנהדרת שמגיש אריה גולן, ושלצליליה אני מתעוררת בכל בוקר זה שנים רבות, רואיינו ביום הזיכרון שני אנשים שתרמו רבות למדינה ולביטחונה – אהוד ברק ומשה (בוגי) יעלון. אחרי מניפת שאלות הקשורות ביום הזיכרון, בצבא ובביטחון המדינה, נשאל ברק: "אתה תחזור לזירה הפוליטית?" תשובתו של הרמטכ"ל וראש הממשלה לשעבר, ובצדק רב, הייתה ש"זה לא ראוי להתעסק בכך ביום הזיכרון".
כמו ברק, גם יעלון ביקש לא לעסוק במצבו בסקרים ביום הזיכרון אחרי שנשאל על כך. אלא כשהוצבה בפניו השאלה בפעם השנייה, הוא ענה גם ענה. התשאול הפוליטי הזה ניפץ אף הוא את בועת הקדושה האופפת את היום הזה, והחזיר אותנו לאווירה היומיומית ולזירה הפוליטית. גם אם התשאול הזה אינו פרה קדושה ומדושנת, הרי שבוודאי מדובר בעגל.
ביום העצמאות תשע"ז ניתן היה למצוא על מתקני הגריל ברחבי הארץ גם קבבים שעשויים מעדשים, מחצילים, מגזרים, מקישואים ודגים. אין משפחה שאין בה צמחוני או טבעוני, ובמעמד הבשר חל פיחות ברור. פחות ופחות כבשים ותרנגולות פגשו שוחט השנה. על דרך המשל, גם בעדר הפרות הקדושות יש ביקוש קטן יותר לשוחטים, כי נשארו הרבה פחות פרות כאלה.
אותו פיחות במעמד יום הזיכרון, השכול והכאב, פגע גם במעמדו של הצבא. מספר המתגייסים יורד ככלל, ובפרט ליחידות הקרביות. מאבקים גדולים סביב סוגיות כגון הדתה ושירות משותף סוערים, וחיילים המתגוררים בערים חרדיות מקבלים פטור ממדים. בובות בדמותם נתלות על חבלים יחד עם עשרת בני המן. אם תשאלו אותי, יש קשר בין שתי הסוגיות הללו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם