עוד צעד בדרך לתרחיש 'מלחמת האחים' של אלפר
אם יש קבוצת אנשים שחשה כי הדרך שלה להתמודד עם האובדן הנורא היא באמצעות קידום השלום, אין לאיש זכות למנוע זאת מהם
דרכם של מארגני אירועי הזיכרון המשותפים לישראלים ופלסטינים אינה דרכי. עם כל רצוני בשלום, את בני המשפחה והחברים שאיבדתי במלחמות ישראל אני מעדיף לזכור בחברת ישראלים אחרים שתחושת האובדן והאבל שלהם דומה.
אבל מושכל יסוד של חברה דמוקרטית הוא לאפשר לאנשים החושבים ומרגישים אחרת ממני לבטא את דעתם ותחושותיהם. משום כך, אי אפשר לקבל בשום אופן את ההתקפות האלימות על משתתפי הכנסים האלה, ולא ניתן להסכים גם עם השתיקה שנפלה על רוב דוברי הממשלה והימין ביחס להתקפות האלה – פרט לשר החינוך נפתלי בנט, שנאלץ לצאת ולגנות ותן דווקא משום שלשכתו הסתבכה בציוץ שביטא הזדהות עם המתקפות, או לפחות הבנה להן.
האמת היא שעוד לפני שמדובר במושכל יסוד דמוקרטי, צריכה הקביעה הזאת להיות מושכל יסוד אנושי. השכול הוא התנסות אנושית קורעת לב, ואין לאף אדם הזכות לומר לזולתו - קל וחומר לנסות לכפות עליו - מהי הדרך "הנכונה" להתאבל או להנציח את יקיריו. אם יש קבוצת אנשים שחשה כי הדרך שלה להתמודד עם האובדן הנורא היא באמצעות קידום השלום, ולו גם בפעולות הכוללות מפגשי זיכרון עם משפחות פלסטיניות שאיבדו את יקיריהן, אין לאיש זכות למנוע זאת מהם.
יש האומרים שעצם קיום של מפגש כזה ביום הזיכרון הוא סוג של פרובוקציה. זו טענה מעניינת, אך לפי הדיווחים בתקשורת מפגשים כאלה נערכים כבר 12 שנים ברציפות. ב-12 השנים האלה ציינתי את יום הזיכרון בלי לחוש שמישהו מאיים ומחלל את קדושתו אצלי. סביר להניח שגם רוב המפגינים השבוע נגד הכנסים המשותפים הצליחו לקיים לאורך השנים את טקסי יום הזיכרון בלי לחוש שקיומם של אירועים משותפים לישראלים ופלסטינים אי שם ברחבי הארץ מחלל את קדושת היום. ספק רב אם בכלל ידעו על קיומם. אז מה קרה השנה שהפך לפתע את האירוע ל"פרובוקציה"?
ההשערה שלי היא שזה בכלל לא קשור ישירות לכנסי הזיכרון עצמם, אלא לכעס הכללי כלפי השמאל הקיצוני. בשנים האחרונות אכן מרבים ארגוני השמאל הקיצוני לחולל פרובוקציות שונות, כמו העימותים עם חיילי צה"ל בבילעין או הפניות לקהילה הבינלאומית להחרים את ישראל. הכעס המוצדק כלפי הפרובוקציות האלה – ואסור שגם הוא יבוא לידי ביטוי באלימות – מופנה כעת לעבר כל מה שמזוהה עם השמאל הקיצוני, ובכלל זה יוזמה לגיטימית ובמובן מסוים אפילו מרגשת כמו כנסי הזיכרון המשותפים.
יתרה מכך: מתנגדי הכנסים טוענים שעצם הצמדת הנצחת חללי מלחמות ישראל והפיגועים להנצחת ההרוגים הפלסטינים שקמו על ישראל היא בבחינת פרובוקציה פסולה. בהקשר זה כדאי לומר שגם מבחינת המשתתפים הפלסטינים הצמדת חללי "שלטון הדיכוי" עם הרוגיהם שלהם, שמבחינתם נפלו במלחמה נגד "הכובש", אינו עניין פשוט.
לכן סביר יותר להניח שהמסר שמבקשים המארגנים להעביר אינו השוויון הערכי והמוסרי של הקורבנות עם אלה שפגעו בהם – הרי מסר כזה יהיה כאמור קשה לשני הצדדים – אלא דווקא להסביר שמבחינתן של משפחות שכולות זה כבר לא כל כך משנה מי צודק, ראוי ונעלה יותר מבחינה מוסרית, כי מה שהכי משמעותי הוא האובדן עצמו. אפשר כמובן לא להסכים עם המסר הזה, וגם אני לא מסכים עמו, אבל אי אפשר לטעון שהוא איננו לגיטימי.
במובן מסוים זה המסר היחיד שיכול באמת לקרב את השלום, שבוודאי לא יבוא מתוך שכנוע פלסטיני בצדקת הטיעון הישראלי. השלום יגיע רק כשיותר ויותר פלסטינים ירגישו שגם תחושת הצדק העמוקה ביותר לא שווה את מחיר האובדן.
החברה הישראלית כבר נמצאת במקום הזה, ולכן כל הסקרים מוכיחים שהיא מוכנה לוויתורים כואבים אם תשתכנע שהצד הפלסטיני רציני בכוונות השלום שלו. כנסי הזיכרון המשותפים הם בינתיים הביטוי החזק ביותר לאותם קולות שמתחילים לחוש כך גם בחברה הפלסטינית.
עניין אחרון: רבים וטובים כעסו השבוע – ובצדק - על העיתונאי רוגל אלפר שקבע ש"מלחמת האזרחים בישראל (בין הימין והשמאל – י"ש) בלתי נמנעת". אמנם מלחמה כזאת אינה בלתי נמנעת, למרות שאלפר עצמו ואחרים כמותו עושים הכול כדי לקרב אותה, אך כשמפגינים תוקפים באלימות כנס זיכרון של משפחות שכולות - זה עוד צעד בדרך לתרחיש הנורא של אלפר.
דווקא מי שרואה באירועים כאלה פרובוקציה – כלומר, אירוע שתכליתו לחמם את מערכת היחסים בין המחנות בישראל ולעורר תגובה אלימה שתצדיק את תיאורה של ישראל כחברה לא סובלנית עד פשיסטית - צריך להיזהר במיוחד מלשחק לידי הפרובוקטורים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם