בושה וחרפה: לא כך סוגרים מהדורה היסטורית
הצורה שבה תמו שידורי הערוץ הראשון הייתה כל כך מכוערת, אבל לא לגמרי מפתיעה. נראה שיש בישראליות החדשה חלק שנהיה מומחה בלהראות את הדלת בגסות למי שכבר לא משרת את מטרות ההווה
בשבועיים האחרונים זכיתי לערוך סיור מקיף במסדרונותיה וחצרותיה של רשות השידור בתל אביב עבור כתבה, רק שלא ידעתי שאני פוסעת במוניומנט שהולכים לסגור בין רגע. חזרתי משם מטולטלת ומזועזעת: העובדים שם שוהים בין קירות מתקלפים וטחובים, מהלכים בחצר מוזנחת שבה עשבי פרא. המון חדרים נטושים, אווירת רפאים ומעל לכל, פגשתי שם אנשים שנתונים בהמתנה מכלה: כל העובדים שפגשתי נראו עצובים מאוד, שבורי לב. עובדים אבל יודעים שבכל רגע יראו להם את הדלת, אבל לא יודעים בדיוק מתי. ככה הם כבר שלוש שנים וכך ייעשה לאנשים שהביאו פה למדינה טלוויזיה בפעם הראשונה.אחרי הסיור וביתר שאת אחרי ששודרה אתמול במפתיע מהדורת 'מבט' האחרונה, בא לי לשאול את הכנ"ר: אדוני, לא גדלת גם אתה על ערוץ 1? איך הרגשת כשצפית אתמול במהדורה שבה מי שאמור להגיש לנו חדשות ממרר בבכי בפני צופיו? מרגיש שהוא מועל בתפקידו כמדווח, כמתווך, אך לא מצליח לשלוט בעצמו, ובצדק?
הסיבה היחידה לצפות אתמול בערב בטלוויזיה הייתה המהדורה הזו, ונתוני הרייטינג בהתאם. פתאם כל גיבורי ילדותי נראו מבוגרים כל כך, אבודים כל כך, פגועים, חשופים וחסרי הגנה. שנים הם דיברו ומילאו את המסך, דיווחו, פירשנו, גם כשעתיד הרשות היה לא ברור הם עבדו, ואתמול, מפאת קוצר זמן והדחיפות לסיים את השידור, אפילו לא נתנו להם להשלים משפט בפעם האחרונה. בושה וחרפה.
שורות שורות עמדו אתמול העובדים של מאחורי הקלעים של השידור: צלמים, טכנאים, מפיקים, נהגים וכל האנשים החשובים האלה שאיש מאתנו לא מכיר אבל בלעדיהם לא הייתה מתרחשת מהדורה. הם עמדו ובכו, ומהר מאוד אי אפשר היה שלא לבכות איתם.
הדמעות שהזילו עובדי הרשות הנאמנים על סגירתה של המהדורה הם רגע טלוויזיוני ולאומי מכונן לא פחות משידור המהפך של 77' על ידי חיים יבין, פרשת 'בראון חברון' שחשפה אילה חסון בשנת 1997 או הפעם הראשונה ששידורי הערוץ החלו בצבע עם התקן ה'אנטי מחיקון'.
אך מה שהיה אתמול בערב הוא בעצם מחיקון: מקבלי ההחלטות מוכנים היו לסגור ולהגיף לתמיד מהרגע להרגע ובלי סנטימנטים מהדורת חדשות ששידרה את כל ההיסטוריה שלנו. שסיקרה את המדינה הצעירה ברגעים הכי קריטיים. שיש בה עובדים שעבדו בה מימי הקמתה, בהם כאלה שיוצאים היום החוצה לשוק העבודה ללא פנסיה מניחה את הדעת בגלל הסכמי עבודה בעייתיים ולכן, מעובדים פוריים הם נכנסים כעת למצב סיכון אישי ומשפחתי.
במהלך הביקור, טלטלה אותי גם שיגרת היום המכלה בתקליטייה: נסו לעבוד על שידורים שוטפים ובו בעת לארוז ארכיון שלם בארגזים - וכך במשך תקופה ארוכה. מדובר בעובדים שלא באמת רוצים לעזוב, שלא באמת רוצים לארוז, ובתוך המאבק הפנימי הזה הם כן צריכים להמשיך גם לשמור על שגרת ארכיון שלווה ומסודרת וגם לארוז את מפעל חייהם לתאריך הקפצה בלתי ברור. עינוי סיני.
אומרים שהנהלות כושלות וניהול לקוי מוטטו את הרשות, אבל במה אשמים העובדים? למה איש לא דואג להם? פגשתי שם אישה בהריון מתקדם שאוטוטו נשלחת הביתה. פגשתי חברי מערכת בכירים מתכניות יוקרתיות ששודרו בערוץ ה-1 לאורך השנים שלא התקבלו לתאגיד וכל התכניות היפות והחשובות שעשו הפכו עם השנים לפריט ארכיוני שלאיש אין צורך בו. למה צריך לבטל את העבר בשביל ליצור שידור ציבורי חדש? אנחנו, כמדינה, וכציבור שגדל פה, ראויים ליחס מכבד יותר לאדני התרבות והתקשורת שלנו.
עבודת עיתונות וחדשות היא עבודה שלא נפסקת. אנשים ברשות השידור עבדו במלחמות, במצבי חירום, רבים מהם שידרו מפיגועים וראו מראות קשים, הם המשיכו לייצר כתבות לתכניות מבלי לדעת מתי יסגרו והאם ישודרו. ככאלה, אין מסורים מהם.
שוחקת ותובענית ככל שתהיה, עבודת התקשורת היא עבור העובד בה סיפור אהבה, ובהתאמה: לסגור ככה את המהדורה מבלי לתת לעובדים אפשרות לסגור מעגל בתכנית פרידה נוסטלגית ערוכה מבעוד מועד זה כמו לזרוק בת זוג או בן זוג במחי הודעת ווטסאפ אחרי עשרות שנים ביחד.
זה כל כך מכוער, אבל זה לא לגמרי מפתיע. נראה שיש בישראליות החדשה חלק שנהיה מומחה בשנים האחרונות בלהראות את הדלת בגסות למי שכבר לא משרת את מטרות ההווה. כך בישרו לאבשלום קור בהודעת סמס שהוא עוזב את חידון התנ"ך (למרות שהוחזר בהמשך), כך 'גילה' אלי ישראלי שהוא 'כבר לא' ב'עושים ספורט' בגל"צ. המציאות מייצרת לנו תזכורות כמעט יומיומיות ששוק העבודה הישראלי יכול להיות לעיתים תכנית הריאליטי האכזרית ביותר בעולם.
עובדי הרשות זועקים כבר שלוש שנים, והציבור אדיש לכאבם ולסבלם. אך מבט ברשתות החברתיות מהשעות מאז שודר 'מבט' האחרון מראה שאנשים מתחילים אט אט להתעורר מהקומה, להבין ואף להזדהות עם עובדי רשות השידור לראשונה. זו לא היתה תכנית טוק שואו שבה נוצל באופן ציני סיפורם של העובדים בנוסח דודו טופז. היו אלה גברים ונשים כמו כל אחד מאתנו שגורשו הביתה בלי שחטאו לאיש.
אני יודעת שלא רציתי שזה ייגמר. לא רציתי שהם ירדו משידור. לא נהניתי לראות אותם בוכים, אבל ידעתי שאחרי שהם ילכו יקום פה משהו חדש ולא תהיה לנו שום אחיזה בישן כי את הישן דורסים, מוחקים ומחסלים.
בביקורי ברשות השידור גם ראיתי איך מחלקים לעובדים את מעטפות המשכורת האחרונה שבה גם נכתב כמה פנסיה הם מקבלים. לרבים מהם היד רעדה בעת פתיחת המעטפה. אם המדינה יכולה לעשות לפחות משהו הוגן אחד לפני פיזור, זה לדאוג שכל מי שנאלץ לעזוב את הרשות ללא פנסיה הולמת כן יזכה לפיצוי כספי הולם שיבטיח את קיומו וקיום משפחתו. בנוסף, אם יש דרך כן לתת לעובדי 'מבט' ולא פחות לנו, הצופים, להיפרד ולהגיד שלום כמו שצריך - גם את זה צריך לשקול.
בקרב אנשי ה'תאגיד' יש אנשים מסורים שבאמת שואפים לעשות שידור ציבורי חדש וטוב, אבל בקשה לי אליכם: אל תקומו על חורבות הישן, אלא תנו כבוד למה שהיה. זכרו את הערב הזה, שברון לב של עובדים נקודתיים שמסמל שברון של אדני תרבות של כולנו. צרו תכנים שיכבדו ויאזכרו רגעים גדולים של השידור הציבורי שהיה פה עד לפני מספר שעות. אל תבטלו את כל מה שנעשה פה עד כה, כי ככה לא בונים חומה.
אקו"ם