והרשות נתונה: מיליארד שקל על דרמה מיותרת
בשורה התחתונה של סאגת התאגיד ורשות השידור כולם מפסידים. האם יחימוביץ' תתמוך בהרצוג, ומה ההבדל בין בגין 1977 לנתניהו 2017
רק במיקרוסקופ אפשר לזהות את ההבדלים בין רשות השידור הישנה שתמה השבוע לגווע לתאגיד החדש שיוולד בשבוע הבא; ואפילו מיקרוסקופ לא יצליח לזהות הבדלים בין התאגיד לפני משבר האביב האחרון, לתאגיד שנולד בעקבותיו בחקיקה. מדובר בידיעה ב'וואלה ברנז'ה' שנופחה למשבר לאומי.
הפסיד גלעד ארדן, שיזם את המהלך הכחלוני של ביטול האגרה, ובמקום גוף שידור נוצץ מהניילונים יקבל בערך את אותה סחורה חבוטה. במקום להתגאות במהלך הזה, הוא יעדיף לשכוח ממנו.
הפסיד בנימין נתניהו, שבאקט שיגעוני החריב את יחסיו עם השותף המרכזי, החדיר ללב שאר שותפיו ושרי מפלגתו את החשש מבחירות, הגורם להם לערער את הקואליציה במקום לייצב אותה. כך קודם השבוע חוק הלאום, רמז מטרים תמידי לפירוק ממשלות; כך נזכר פתאום שר הביטחון ליברמן במצע האנטי־חרדי שלו, עם חוק בעד פעילות בשבת; וביקור טראמפ שלפנינו לא ישאיר את הבית היהודי רגוע במיוחד. למהלך עוד היה היגיון פנימי אם נתניהו היה מצליח לסגור את התאגיד או להשתלט עליו. אבל מאמצי העל שלו הסתיימו בכישלון מוחלט. גאולה אבן אותה גאולה אבן, ומצבת העובדים אותה מצבת עובדים. הצלחתו לשנות את התאגיד זהה להצלחתו לשנות את 'ידיעות אחרונות' בשיחות החשאיות עם נוני מוזס.
הפסיד גם התאגיד: עוד לפני שנתניהו החל את טקס הוודו, היה ברור שהילד הזה לא יגשים את התקוות שתלו בו. הלוואי שנתבדה, אבל מלוח השידורים שפורסם מסתמן שמדובר ברשות שידור דיאטטית, גם בתקציבים אבל אולי אפילו ברייטינג. אם שלושת חודשי השידור הראשונים לא יביאו בשורה בטבלאות הצפייה או בתוכן יצירתי, יהיה קל לנתניהו להגיד: "אמרתי לכם, למה לבזבז כל כך הרבה". זה קריטי, מכיוון שבתום התקופה הזו ייבחר מנכ"ל קבוע לתאגיד החדשות, שיוכל לקבל לגיטימציה ציבורית לשינויים מרחיקי לכת.
הפסידה רשות השידור: ארז טל טבע פעם את הביטוי "שמח באולפן, עצוב בבית", כדי להזהיר שדרנים מ'מגניבוּת יתר' בשידורים שהצופים לא מתחברים אליה. את מה שאירע בערוץ 1 ובקול ישראל ביממה החותמת של השידורים ובעצם בשנה האחרונה אפשר להגדיר: עצוב באולפן, אדיש בבית. האבל הרדיופוני והטלוויזיוני היה מתקבל בציבור הרחב, לו העמידה רשות השידור בעשורים האחרונים אלטרנטיבה ראויה לערוצים המסחריים.
רגעי השיא של הערוץ הראשון הסתיימו בערך ברגע שבו תם המונופול שלו, ב־1993, ו'קול ישראל' לא התמודדה עד היום מול אף רדיו ארצי פרטי, תופעה שאין לה אח ורע במדינות בסדר הגודל שלנו. למרבה הצער, האגף היעיל ביותר של רשות השידור היה האגף לגביית האגרה.
היא המשילה משלים שבהם לוהק למעשה ככלב, הוא קרא לה "נשיאת הפייסבוק האלימה והמסיתה". הוא הביס אותה בבחירות, היא השפילה אותו לאחריהן. אבל האם בסוף שלי יחימוביץ' תמצא עצמה תומכת ביצחק הרצוג? זה נשמע אכן מופרך, אבל הנה צרור עובדות שיכול לשנות את התמונה: ראשית, יחימוביץ' ויתרה על ההתמודדות על ראשות מפלגת העבודה. הפעמיים שלגמה מכוס המרורים הזו הספיקו לה בהחלט. שנית, מבין שלל המועמדים, להרצוג יש סיכוי לא מבוטל עד סביר להעפיל לסיבוב השני. הוא עדיין היושב ראש, יש לו את תמיכת הממסד והוועדים, ואיש מהמועמדים מולו לא הצליח לצבור עד עכשיו מומנטום או מסה קריטית של תמיכה.
שלישית, במפלגת העבודה רווחת ההנחה שעמיר פרץ יעלה בוודאות לסיבוב השני בזכות בסיס הכוח המוצק שלו, אבל יתקשה מאוד לנצח בו מול כל מועמד שיוצב מולו. משמשים בערבוביה: הכעס על נטישותיו וחזרותיו התכופות של פרץ את המפלגה, העייפות ממי שמכהן כחבר כנסת כבר קרוב לשלושים שנה, ובמידה מסוימת, מודחקת, גם הגן המזרחי.
רביעית, יחימוביץ' איננה נוטה להימנע מהבעת תמיכה במועמדים. בבחירות המוקדמות של 2007 היא התלבטה בין דבר וכולרה, לשיטתה, ובחרה באהוד ברק על פני עמי איילון. סביר שהיא תתמוך באבי גבאי בסיבוב הראשון, גמול על תמיכתו בה לראשות ההסתדרות. אבל מה יקרה אם גבאי לא יצליח לסיים בין שני הראשונים? יחימוביץ' ופרץ מתעבים זה את זו ולהפך שנים ארוכות. אז האמנם, בכל זאת, הרצוג?
סקר שנערך על ידי גורם חיצוני, ששקל להתמודד, מעיד שפרץ מוביל במעט על פני גבאי, שניהם עם עשרים ומשהו אחוז, ולא הרחק מאחוריהם יצחק הרצוג, כאשר בר־לב ומרגלית הרחק מאחור. הרצוג נהנה בחודשים האחרונים מתחייה, אם אפשר בכלל להתרומם מקבר האחים הפוליטי שאליו נקלע בתום מגעי האחדות העקרים עם נתניהו. אחראים לכך גם הפרסומים ב'הארץ' על מגעי השלום האזורי הסודיים, שהצדיקו בדיעבד את רצונו להיכנס לממשלה, וגם אפרוריות האלטרנטיבות במרוץ המתיש לראשות העבודה. אם יצליח לגרום ליחימוביץ' לתמוך בו זו תהיה הוכחה שהכול, אבל הכול, אפשרי.
ארבעים שנה אתם בשלטון, מטיחים כל הזמן בימין, אבל אם להיות קטנוניים - מדובר בשלושים ואחת שנה. ורובן עברו כשבנימין נתניהו בסביבה בתפקיד מיניסטריאלי בכיר, לרוב הכי בכיר שיש. המהפך הפוליטי התחולל ב־1977, אבל הוא איננו נקודה בזמן אלא אירוע מתמשך, עם עליות ומורדות. לא פאסט סימפל, אלא פרזנט פרוגרסיב. הוא הגיע לשיאו בשנתיים האחרונות, עם ההסתערות על מה שנתפס כשלושת מוקדי הכוח האחרונים של מפא"י: התקשורת, התרבות והמשפט.
דבר מוזר קרה בנאום של נתניהו במרכז מורשת בגין לרגל ארבעים שנה למהפך (גילוי נאות - השתתפתי באירוע כמנחה): נתניהו לא דיבר כל כך על בגין. שמו הוזכר שמונה פעמים בנאום שארך כחמישים דקות, בעוד שהאיש־שאין־לנקוב־בשמו שם, דוד בן גוריון, הוזכר חמש פעמים, לא הרבה פחות.
זה לא מקרי, כמובן. בין אביו של בנימין נתניהו ואביו של בני בגין לא שררה חיבה מיוחדת, בלשון מנומסת במיוחד. אבל זה לא העיקר: בשנים האחרונות נשמעת בימין טענה חריפה, שעומדת למשל במרכז בספרו החדש של ארז תדמור "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל": בגין לא חולל את המהפך אלא תקע אותו, כאשר הנציח את שליטת האליטות בדרגי המקצוע והייעוץ.
נתניהו היה פחות חריף, ובכל זאת: נאומו נפתח בטענה שלמהפך אחראי העם יותר מהליכוד, והסתיים בציטוט של האיש לשמאלו של בגין, יוחנן בדר: "לא די להגיע לשלטון", קרא נתניהו מהכתב, "ולא די להחזיק בו, צריך גם להצליח בשלטון ולזכות לאמון העם".
למעט המפלגה, התואר, והקדנציות הרצופות, ספק אם נתניהו יכול - או רוצה - להיחשב כיורשו המובהק של בגין: הוא מאמין בקפיטליזם, ובגין לא הבין בכלכלה; הוא פעל מהרגע הראשון להחליף את דרגי המקצוע, ובגין לא החליף אפילו את הנהג; וגם אין כל חשש שיום אחד יפרוש מראשות הממשלה עקב דיכאון עמוק.
אקו"ם