מהפך 77': המפנה שהציל את ישראל
בשנות השבעים הגיעה תנועת העבודה, המפלגה המייסדת של ישראל, לניוון פנימי ואובדן דרך. מנחם בגין הביא עמו אידאליזם ורוח חדשה, ומנע התפוררות בסגנון סובייטי
"כמו שתל־אביב היא עיר ללא הפסקה, ירושלים היא הפסקה עד לנצח", כתב פעם יהונתן גפן. "תהרגו אותי אם אני יודע מה לעשות עם כל העיר הזאת. כמה שאני משתדל ומתאמץ אני לא מצליח להתרגש מזה שהיא בירה. גם עפולה היא בירת העמק, אז תגידו... לא הייתם מלווים אותה קצת, אם מישהו היה מעוניין בה, תמורת שלום צודק?"
לדברים מהסוג הזה התכוון פרופ' דן הורוביץ המנוח, כשתיאר בספרו 'תכלת ואבק' את פשיטת הרגל הרעיונית של השמאל הישראלי: "(מפ"ם) חזרה לבסוף הביתה, מוכה וחבולה ונטולת יכולת לשמש מגדלור לשמאל ישראלי המחפש מאז לשווא את נתיבו".
במאי 1977 התכנסו שלושה תהליכים או גורמים שיצרו את המהפך ההיסטורי, שהעלה את מנחם בגין בראשות הליכוד לשלטון. האחד, אובדן דרך של השמאל שהתלכד בקואליציה התנועתית של 'המערך' (מפלגת העבודה ומפ"ם). השני, קריסה מבנית, מדינית־כלכלית. השלישי, כוח אופוזיציוני היסטורי שעמד מוכן לשאת בעול ולחולל את השינוי הדרוש להמשך קיומה של ישראל, וזהו הליכוד. עד כמה הליכוד היה מוכן לקחת את מושכות השלטון, זוהי שאלה אחרת. אבל עצם הנכונות לקחת את האחריות היא החשובה.
בניגוד לאופנה השלטת היום להאשים את מנחם בגין שלא הוביל את הימין לשלטון אמיתי וכשל בסילוק האליטות הישנות במדינה לטובת כניסתה של אליטה חדשה, עלייתו לשלטון של בגין בתהליך דמוקרטי צריכה להיראות היום כבעלת משמעות רבה ועמוקה בהרבה מכפי שנתפסה ב־1977 ולאורך השנים שחלפו. אז היה נדמה שמדובר רק בניצחון סנסציוני שמוריד את מפא"י ההיסטורית מהשלטון, ומעלה את האופוזיציה ההיסטורית. אך לא זה הסיפור מנקודת המבט של היום.
בפרספקטיבה של היום ידוע כבר מה היה גורלה של ברית המועצות. בין השנים 1989 ל־1991 בריה"מ קרסה, המשטר הקומוניסטי התמוטט, מדינת ענק התפרקה. בריה"מ הייתה מפלגה קומוניסטית שכוננה מדינה. עם כל ההבדלים, גם מדינת ישראל הייתה מפלגה שכוננה מדינה. זו הייתה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית המקומית, מפא"י, שהכינה את המדינה שבדרך משך שנות דור וכוננה את המדינה על גב התשתיות החברתיות שהכינה מאז העלייה השנייה ובייחוד מאז הקמת ההסתדרות ב־1920. לא הייתה שום מדינה בעולם שנוסדה בידי מפלגה סוציאל־דמוקרטית.
בסוף שנות השבעים, התשתיות שבנתה תנועת העבודה כבדו על המדינה ועמדו על סף התפוררות. קופת חולים, בנק הפועלים על שלוחותיו, ההסתדרות על איגודיה המקצועיים ועל המשק התעשייתי שלה עם חברת 'כור' במרכזו, התנועה הקיבוצית. כל המבנה של הסוציאליזם הישראלי נשבר. מבחינה רעיונית הייתה הידלדלות מאז תחילת שנות החמישים, והמהלומה של מלחמת יום הכיפורים כאילו הפילה את המבנה הישן.
מזלה של ישראל הוא שהקריסה נמנעה - אמנם במחיר יקר - והיה כוח פוליטי־אידאולוגי שהציל את המדינה. כן, מלחמת ששת הימים והמהפך של 77' אלו שני המאורעות שהצילו את המדינה והבטיחו את קיומה, חרף כל הזעזועים עד היום. בגין הגיע לשלטון מותש, אחרי מחלה קשה. הוא נראה אז כבר בסוף דרכו, אף כי במושגים של היום לא היה כל כך מבוגר, בן 64.
דוד גרינברג, בנו של המשורר הגדול אורי צבי, סיפר לי שבליל המהפך הוא היה בתורנות שמירה ליד אוהל המג"ד בגדוד הצנחנים שבו שירת. כשנודעו התוצאות הכמעט־סופיות לאחר חצות, הוא השתולל משמחה והפעיל את הסירנה שמקפיצה את כל הגדוד לכוננות. המג"ד הגיע בריצה ושאל מה הוא חושב שהוא עושה. "בגין ניצח, הגיע המשיח!" הוא אמר לו, והמג"ד פרץ בצחוק. היו בתי ספר ידועים שבהם מנהלים ומורים פרצו למחרת בבכי. אך היו גם מורים שפויים שהסבירו שכאשר עולים לשלטון שמים את המצע האידאולוגי בצד ואין חשש.
אני הייתי באותם ימים בארה"ב, ואינני זוכר שהייתי מזועזע מהתוצאות. הייתה תחושה של שינוי פוליטי דרמטי באוויר. הזעזועים הלאומיים בשנה שקדמה למהפך נעו בין שפל תהומי לאקסטזה אופורית: קודם כול זכור לי מותו הפתאומי של דדו, רמטכ"ל יום הכיפורים, עוד ב־76'. משום מה, במבט מארה"ב, מותו התקבל אצלי כאות של דכדוך ושקיעה. אחר כך מבצע אנטבה והניצחון של מכבי תל־אביב על צסק"א ("אנחנו במפה!"), פרשת חשבון הדולרים, ואסון המסוקים הראשון שבו נספו עשרות לוחמי צנחנים בהתרסקות בבקעה.
מפלגת העבודה הצטיירה ב־1977 כמפלגת האיגודים, מפלגת הנמלים, חברת החשמל, אגד, דן, בן־אהרון ואשר ידלין, ולא כמפלגתו של בן־גוריון. הייתה בשמאל תערובת עכורה של אליטיזם מתנשא עם מאבקי סיעות עקובים מדם. שר השיכון עופר התאבד. שמעון פרס הנהיג חתרנות אופוזיציונית מבית. זו הסיבה להקמת ד"ש, שניקזה אליה את בוחרי מפלגת העבודה שמאסו בתרבות המפא"יניקית.
בגין, אף שחסר אולי מיומנויות שלטוניות, הביא רוח חדשה ואידאליזם. ביום הכרזת המדינה, ב־14 במאי 1948, הוא שידר את נאומו האחרון ברדיו המחתרת. ברוח ז'בוטינסקי הוא קרא להקמת צבא חזק ואיכותי ולקליטה המונית, גם אם יהיה זה באוהלים וגם אם הגג יהיה "השמים במרום, שמי התכלת של ארצנו".
בנוגע למשטר הרצוי קבע בגין באותו נאום: "ובמדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט גם על שליטיה. בל תהיה רודנות. יהיו נושאי המשרות משרתי החברה ולא רודיה. בל תהיה טפילות. בל יהיה ניצול. בל יהיה בביתנו איש - אזרח או גר - רעב ללחם, חסר קורת גג, חשוך בגד או נטול השכלה ראשונית". הוא הורה שתנועת החרות "תילחם במסגרת החוק העברי, במסגרת הדמוקרטיה העברית". הוא הזהיר את הממשלה מ"וויתורים כלפי חוץ" ומ"רודנות כלפי פנים"; "תשמור נא הממשלה על זכויות האדם והאזרח, ללא אפליה ללא משוא פנים; תשמור נא על עקרונות הצדק והחופש, ויהיה ביתנו מואר באור אהבת אחים ואחוות ישראל".
לאחר דור שלם של מדינה חצויה בגבול עקלקל בלב הארץ, עם מלחציים מדיניים הדוקים, בגין לא יכול היה להגשים את העיקרון של שלמות הארץ ואף הכיר ב"זכויות הלגיטימיות" של הפלסטינים במסגרת הסכמי קמפ־דיוויד. הוא קיבל מידי יצחק רבין מדינה עם אינפלציה־דו ספרתית של 35 אחוז ועם האטה כלכלית גוברת והוצאות ממשלתיות עצומות שהיו כ־80 אחוז מהתל"ג.
מאז הקמת המדינה התברר שבן־גוריון הולך למעשה בדרכו של ז'בוטינסקי: קיר הברזל, קליטת המונים, ממלכתיות במקום הסתדרות. נראה שאחרי 29 שנים, עם ישראל החליט לקבל טעימה מהמקור. ההחלטה להשאיר את הפקידות הממונה על מקומה קשורה בצורך למנוע קריסה במדינה שהקונסטרוקציות הכלכליות שלה רעועות וסדוקות. החברה הישראלית שילמה על החלטתו של בגין מחיר, אולי יקר, אבל בזכותו נמנעה התפוררות בנוסח הסובייטי.
אקו"ם