עובדי הרשות לא זכו לאמפתיה הראויה
אין ספק שהיו לרשות השידור בעיות קשות, אבל לא היתה הצדקה לשנאה הזו. צמד המילים "רשות השידור" תמיד יהיה הבית שלי, גם אם הרסו אותו עד היסוד
ביום שלישי בתשע בערב הרגשתי כאילו נמחקה ההיסטוריה שלי. אני יודעת שאין מתאם בין ההיגיון לבין הרגש ואי אפשר באמת למחוק 42 שנים מחיי, השנים החשובות והפוריות שבין גיל 20 ל־62, שבהן עבדתי בערוץ הראשון, אבל כך הרגשתי - כאילו מעולם לא הייתי ולא עשיתי.
בכיתי יחד עם כל מי שבכה על המסך, עם אלה שמופיעים על המרקע ופניהם מוכרות, ועם כל האחרים שאת פניהם הכרתי משנות עבודתנו המשותפות, ושלציבור הרחב לא אומרות מאומה.
ודאי היה רייטינג מצוין באותו ערב, ולא בגלל ההכרה הפתאומית שעשו שם מהדורה טובה, אלא בגלל יצר המציצנות המכוער שטבוע בנו כולנו (ואני לא מוציאה את עצמי מהכלל), מציצנות שמגיעה לשיאה כשניתנת לנו האפשרות לצפות מהצד בטרגדיה של אנשים אחרים, ואז לומר בהזדהות, אולי אמיתית ואולי מעושה, כמה כואב הלב עליהם.
אבל זה הטבע האנושי, ובמשך השנים האחרונות לא היתה הזדהות כלל עם עובדי רשות השידור. די היה לקרוא טוקבקים שנכתבו אחרי כל ידיעה על המוסד הזה כדי לחוש בגודל השנאה. אין ספק שהיו לרשות השידור בעיות קשות, אבל לא היתה הצדקה לשנאה הזו. והיה מי ששמח ודאג לטפח ולהעצים אותה.
היו אינספור ועדות לרפורמה, והאחרונה שבהן עבדה ארבע שנים על שינוי מבני עמוק שהרשות היתה אמורה לעבור. איך עברו במחי יד, זמן קצר אחרי החתימה על הרפורמה, להחלטה לסגור לחלוטין? לעולם לא אבין, ולעולם לא אוכל להצדיק, גם אם תאגיד השידור יצליח.
היו לערוץ הראשון (הרדיו על כל תחנותיו היה נפלא תמיד) שנים מפוארות, והשקיעה החלה עם פריצת הערוץ המסחרי. הציבור, כנראה, לא מבין כלל את משמעות השידור הציבורי. אני לא רוצה להיכנס שוב לנושא הפוליטיקאים והשליטה שלהם בכלי הזה, העניין ברור לכל מי שעיניו בראשו, אני רוצה להתייחס לתכנים, כאלה שדורשים קצת יותר סקרנות ומחשבה מתוכניות רדודות שאינן מפעילות את השכל ואינן מאתגרות את יכולותיו.
רובנו מעדיפים לבהות במסך ולא להעמיק במשהו שדורש מחשבה, אבל גם אם הרייטינג נמוך, זה אחד מתפקידיו של שידור ציבורי - לאפשר אלטרנטיבה ראויה ומאתגרת. וכמובן לא להיות כלי שרת בידי הפוליטיקאים.
אחת הסיבות שבגינן פרשתי לפני חמש שנים היתה תחושת חוסר הוודאות - זו היתה רכבת הרים מטורפת, שהחריפה בשלוש השנים האחרונות. אין דבר קשה יותר מלחיות בחוסר ודאות, ואיך הצליחו עמיתיי לעמוד בה וגם להוציא שידור ראוי מתחת לידיהם, לא ברור לי. אני מורידה בפניהם את הכובע.
ומה על מאות העובדים שנזרקו? אני נזכרת בתפקידי האחרון כמגישת תוכנית כלכלה, איך נלחמנו תקשורתית על עובדי "עוף טוב" ועל עובדי המתפרות ועל רבים אחרים שעמדו לאבד את מטה לחמם. למה נדמה לי שעובדי רשות השידור לא זוכים אפילו לאמפתיה הראויה? כמה נורא עבור אלה שרואים את חבריהם שהתקבלו לתאגיד, והם נשארו בחוץ!
אני מקווה ומאחלת לתאגיד שיצליח וימלא את כל משימותיו, אבל צמד המילים "רשות השידור" תמיד יהיה הבית שלי, גם אם הרסו אותו עד היסוד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם