עובדי הרשות הם קורבנות תרבות אירגונית רקובה
במסדרונות רוממה והלני המלכה הסתובבו עשרות ואולי מאות אנשים שקיבלו שכר רק בשל עבודתם הקשה, שהסתכמה בהחתמת כרטיס העבודה שלהם בבוקר
לראשונה זה שנים החלטתי ביום שלישי לצפות במהדורת 'מבט', אחרי שנודע בפתאומיות מחפירה למדי שהיא תשודר בפעם האחרונה אחרי יובל שני כמעט. אין ספק שבימים אלה מסתיים פרק נכבד בן שמונים שנה בתולדות ארץ ישראל והתקשורת, החל מאותו רדיו מחתרתי של ארגון ההגנה ב־1940 ועד לפארסת תאגיד השידור מבית היוצר של נתניהו את ביטן. הרדיו ואחר כך גם הטלוויזיה היו שם בכל האירועים והמלחמות, ברגעי שיא ושפל, בעתות שמחה ובאסונות כבדים של אובדן חיי אדם.
כ"בוגר" רשות השידור, שבה עבדתי במשך 17 שנה, אני יכול לומר שהיינו חלק בלתי נפרד מכל אירוע. התחושה הייתה שאנו שותפים לעשייה הציונית ולבניית החברה והמדינה – לכל הפחות במה שקשור להבאת הקולות והמראות לציבור הרחב. עיצבנו את דעת הקהל בימים שהקהל כלל לא הרגיש ולא ידע שדעתו מעוצבת. היינו כלי תקשורת, אבל חינכנו דורות. העיתונות הטובה כיום למדה את מה שהיא יודעת מעיתונאי רשות השידור. הם היו המופת.
את סופה של התקופה ראינו בשידור האחרון השבוע. היו שם מחזות קורעי לב של עובדים עצובי מבט ועיניים דומעות, שחלקם היו חבריי בימים טובים יותר, העומדים ושרים את 'התקווה' כמחווה סמלית המשחזרת את סיום השידורים בימים שבהם לא שידרו סביב השעון.
אפשר לבוא בביקורת על עובדי הרשות שמשום מה לא דמעו כשפינו את גוש קטיף והחריבו ללא טעם וסיבה את מפעל חיים של אלפי אנשים; אפשר גם להזכיר את הראיונות המוטים של כמה ממגישיה, את הרמות הגבה של שדרן בכיר, את הפרשנות המשפטית החד־צדדית; ניתן גם להביא כדוגמה את הכאוס בחוסר האיזון של הרשות, וכן את העובדה שלא אחת ניכסו אנשיה לעצמם את משאבי השידור ועשו באוויר הציבורי כבשלהם. אפילו השידור האחרון, שמיצה את הרגש עד תום, היה מעין השתלטות על השידור. אלא שגם כאן אפשר להשתמש בקלישאה על האדם שלא נתפס בשעת צערו.
כשגאולה אבן נשנקת מול המסך, רונן גליק דומע ועובד אחר מבצע "קריעה" מול המסך, קשה לשמור על אדישות. אבל אחרי שמנגבים את הדמעות צריך לשאול אם הן באמת נוגעות להמוני אזרחי ישראל שבשבילם המילים "שידור ציבורי" הן כמו עוד שיר של שלמה ארצי: נעים לשמוע אותו, אבל מתקשים להבין מה הוא רוצה.
בעיקר יש לשאול למה ועל מה הגענו למעמד המביש הזה, ומי בעצם הם אלה שהביאונו עד הלום, תרתי משמע.
נתחיל במי שלא הייתה זו אשמתם: השדרנים, הטכנאים והעובדים שידם לא הייתה במעל הזה. הם הקורבנות, ולא מהיום. במשך שנים נהגנו לומר שרשות השידור היא "מקום עבודה ששונא את עובדיו".
זה תוצר של שנים של הנהלות כושלות ומושחתות שמונו בידי פוליטיקאים, חלקם משמשים עד היום בתפקידיהם, חלקם עברו מן העולם. חלק מהמנכ"לים היו אנשים מקצועיים משמאל ומימין, כמו מוטי קירשנבאום, אורי פורת או מוטי שקלר, שניסו כמיטב יכולתם להבריא את החולה. אבל מאמציהם ירדו לטמיון כאשר אחריהם באו פוליטיקאים שידיהם מזוהמות במינויים אינטרסנטיים של מנהלים ויושבי ראש נעדרי כישורים, מלחכי פנכה וחסרי חוליות. כאשר ראש ממשלה ממנה מנכ"ל שהוא ידידו של יועץ התקשורת המשפחתי ומתעלם מכך שהלה נכשל באופן מביש במבדקי הכישורים הדרושים לתפקיד, הדרך אל ההרס והאבדון סלולה. המינוי האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל.
העובדים הם גם קורבנותיה של התרבות ההסתדרותית־ארגונית שבעצם הפכה אותם לעבריינים בפועל. זו כללה הסכמי עבודה דרקוניים שהביאו לתופעות הנעות בין חוסר אכפתיות לשחיתות של ממש.
כיצד נקרא לתופעה שבמסגרתה טכנאי, צלם או כל איש מקצוע אחר נעלם לפתע משידור חשוב כי הגיעה השעה 12:00 והוא צריך לאכול ארוחת צהריים – ולא כי הוא אדם רע, אלא כי זו מצוות הוועד שלו? מה נאמר כשהכתבים נדרשים לזייף את השעות הנוספות שלהם, כי כך קבע ההסכם עם הוועד, מפני שמשכורתם הנמוכה להחריד אינה מספקת לפרנס את ביתם? לא אחת עמדנו אנו, הכתבים, בחוסר אונים מול האטימות של אנשי הצוותים שחונכו על ברכיה של אותה תרבות.
תרבות זו הביאה לכך שבמסדרונות רוממה והלני המלכה הסתובבו עשרות ואולי מאות אנשים שקיבלו שכר – לאו דווקא גבוה - רק בשל עבודתם הקשה שהסתכמה בהחתמת כרטיס העבודה שלהם בבוקר. את השעות הנוספות רשמו בעת שעבדו במקומות עבודה חלופיים.
אמנם רוב מוחלט של העובדים היו אנשים שאכפת להם מהעבודה, מהמקצועיות ומהצלחת השידור, והם עשו הכול למענם – ולא בגלל התרבות השלטת של הוועדים, אלא על אף קיומה. אבל הם גם קורבנותיה של הפוליטיקה הנכלולית של מי שנהוג לכנותם "מנהיגי האומה", אלה שהישרדותם הפוליטית ניצבת בראש מעייניהם ושגורלם של מאות אנשים הוא כלי משחק בידיהם.
משחקי הרעב לשלטון מציגים לפנינו תמונות שלא ייאמנו של ציניות וצביעות. במשך שנים תקף הימין את הרשות על "שמאלנותה", ולפתע פתאום, כשהתברר לכמה מראשיו שהיצור החדש שהם הקימו עלול לשים את הרשות הוותיקה בכיס הקטן הפכה הרשות השנואה והמושמצת ל"יקירת הליכוד" ולחלום הרטוב של ראשיו.
עם כל העצב על גורלם של מעט העובדים שנותרו בלי פתרון, עדיין יש לבחון את הדברים לפי אמות המידה הראויות. מאות עובדים ימשיכו בעבודתם כרגיל בתאגיד החדש; גאולה אבן תמחה את דמעותיה ותגיש את מהדורת החדשות המרכזית; קרן נויבך תתנער ותמשיך שם בדיוק באותה משבצת שידור לשרת את סדר היום שלה, וגם שאר השדרנים והכתבים יתעשתו וימשיכו לשדר כל אחד ברצועתו ובתוכניתו; מאות אחרים יקבלו תנאי פרישה מפליגים של מאות אלפי שקלים.
האם אני עצוב? כן, אני מלא עצב על סופה של תקופה, על אנשים טובים שלא מצאו עדיין חלופה ועל צער הפרדה. האם זהו אבל לאומי? לא. כולם ינוחמו מן השמים הפתוחים.
אקו"ם