הלקח מדוח המבקר: צפון תל אביב זה לא פריפריה
דו"ח המבקר הוא הזדמנות לעשות סדר ולהפסיק את הערבוב התקציבי בין גרעינים חברתיים לתורניים. וגם: כתבה מ־1967 מפריכה את השקר שלפיו ההתנחלויות פגעו בעיירות הפיתוח
בדו"ח מבקר המדינה שפורסם השבוע, הוקדש פרק נרחב לכשלים בתקצוב גרעיני ההתיישבות על ידי משרד השיכון בתקופת כהונתו של השר אורי אריאל. תרומתם של גרעיני ההתיישבות בתחומי החינוך, הרווחה, התעסוקה והדימוי כבר הוכרה בכמה מחקרים, ולא לחינם החליטה הממשלה לתקצב אותם. אסור לשפוך את התינוק עם המים. ועדיין, יש מקום לקרוא את הדו"ח ולתקן ליקויים.
אחד הכשלים שעליהם מצביע הדו"ח הוא העברת תקציבים לקבוצות התיישבות הפועלות בשכונות מבוססות במרכז הארץ, ממקורות תקציביים שלכאורה היו אמורים לתקצב רק גרעינים שמחזקים את ההתיישבות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית.
כבר כתבתי בעבר על הערבוב הבעייתי בין גרעינים שהתיישבו ממניעים חברתיים בעיירות פיתוח או בשכונות במעמד סוציו־אקונומי נמוך, ובין גרעינים שהתיישבו בשכונות מבוססות במרכז הארץ ועוסקים בעיקר בפעולות קירוב והפצת יהדות. מכיוון שמדובר בהבדל אידאולוגי משמעותי שלו ביטויים מעשיים שונים, לא נכון ששני סוגי הגרעינים יקבלו מימון לפעולותיהם מאותו מקור תקציבי, גם כאשר הדבר נעשה כחוק.
מקריאת דו"ח המבקר עולה שבסיכומו של דבר מדובר בסך הכול בכ־14 אחוזים בלבד מתקציב החטיבה להתיישבות שהופנה לקבוצות הפועלות בשכונות מבוססות, אבל גם הנתון הזה בעייתי. אכן, ראוי להפריד בין גרעינים חברתיים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית ובין גרעינים בשכונות מבוססות במרכז הארץ, ולקבוע כי כל גרעין יתוקצב בהתאם למיקומו ולאופי העשייה שלו.
כך, גרעינים שהתיישבו ביישובים ושכונות במעמד סוציו־אקונומי נמוך, והרשות המקומית רוצה בהתיישבותם, צריכים לקבל תקציב מסודר מאחד המשרדים החברתיים; גרעינים שהתיישבו בשכונות מבוססות ופועלים בעיקר בתחום של הפצת יהדות, צריכים לקבל תקציב ממשרדים או גופים ממשלתיים שעוסקים בחיזוק הזהות היהודית; גרעין דתי בחצור הגלילית או גרעין חילוני בבאר־שבע שפועלים לטובת הערים הללו, ראוי שיקבלו תמיכה מסודרת על פי קריטריונים ברורים מהמשרד לשוויון חברתי או מהמשרד לפיתוח הפריפריה; גרעין שפועל ברמת־אביב או ברמת־השרון יכולים לקבל תמיכה על פי קריטריונים מהמנהלת לזהות יהודית שבמשרד הדתות או ממשרד החינוך. מכיוון שאין צורך לחזק את ההתיישבות בצפון תל־אביב, אין הצדקה שהגרעינים שם יקבלו תקציב מהחטיבה להתיישבות. הערבוב בין סוגי הגרעינים פוגע בעשייה חשובה. הגיע הזמן להפרדה והסדרה.
וצריך לומר עוד מילה על השר אורי אריאל. אריאל לוקח איתו במסירות את האחריות לתקצוב הגרעינים למיניהם ממשרד למשרד, בעיקר משום שלפוליטיקאים אחרים, גם ב'בית היהודי', מפעל הגרעינים לא מספיק חשוב. צריך גם לדעת שקרוב ל־40 אחוזים מתקציב הגרעינים הולך לגרעינים שאינם דתיים, אף שהם רק 30 אחוזים ממפעל הגרעינים. השר אריאל דואג לכולם. ועדיין, העובדה שתחום הגרעינים עובר עם אריאל ממשרד למשרד, איננה בריאה לשני הצדדים. על 'הבית היהודי' לדאוג שבממשלה הבאה יהיה תחום הגרעינים כלול בבסיס התקציב של אחד המשרדים החברתיים, בלי קשר למשרד שבו יכהן אורי אריאל או חבר מפלגה אחר.
במסגרת ציון חמישים שנה למלחמת ששת הימים, אפשר לציין גם יובל להולדתו של השקר שהשמאל מפיץ, שלפיו מפעל ההתנחלויות אשם במצבן של עיירות הפיתוח. הסיסמה המרושעת 'כסף לעיירות הפיתוח ולא להתנחלויות' הומצאה אמנם שנים רבות אחרי קיץ 1967 שבו הוקמו שתי ההתנחלויות הראשונות, אבל קו האפליה סומן למפרע במלחמת ששת הימים.
מי שלמד קצת על ההיסטוריה של הקמת עיירות הפיתוח, יודע שהזנחת העיירות שהוקמו בנגב ובגליל החלה הרבה לפני שחצינו את הקו הירוק. בהקשר הזה ראוי להביא מדבריו של ההיסטוריון פרופ' זאב צחור ז"ל, נשיא מכללת ספיר בעבר ואיש שמאל מובהק. בספרו 'עסקה אפלה בדרום' מצטט העיתונאי דניאל בן־סימון את צחור שאמר לו כי "שקיעת הדרום החלה עוד קודם למלחמת ששת הימים. מאז 1954 הנגב גווע ונשאר סטטי. הטענה כאילו מלחמת ששת הימים פגעה בנגב היא תירוץ שנועד לנקות את המצפון של אנשי תנועת העבודה. המציאות היא שונה. תנועת העבודה זנחה את הנגב כבר אחרי קום המדינה".
בספטמבר 1968, כשנה לאחר מלחמת ששת הימים, פורסם בעיתון 'דבר' ריאיון עם ראשי ערים בנגב שבו הם נשאלו כיצד השפיעו תוצאות המלחמה על פיתוח עריהן. אליהו נאווי, ראש עיריית באר־שבע, שלל את הטענות שבעקבות המלחמה הוסט מרכז הכובד מפיתוח הנגב. הוא טען אז, בצדק, שהשטחים שנוספו למדינת ישראל הפכו את באר־שבע למרכזו של חבל ארץ גדול יותר, וגם קירבו אותה לירושלים. "בכללו של דבר התקדמנו, והמצב טוב משהיה לפני המלחמה", אמר נאווי.
ראש מועצת אופקים, משה מייבסקי, טען אמנם שבגלל אתגרי ההתיישבות בשטחים ששוחררו נחלש מעמדו כראש עיר פיתוח במשרדי הממשלה, אבל אחר כך סיפר שתוצאות המלחמה העניקו תנופה כלכלית למפעלים ולתעסוקה באזור הנגב המערבי בזכות השליטה הישראלית החדשה ברצועת עזה. מייבסקי הביע תקווה שאופקים תהיה העיר הראשונה בדרכם של התיירים שיבואו מכיוון סיני. הוא כמובן לא יכול היה לנבא את החזרת סיני למצרים ואת היציאה הצבאית מעזה.
ראש מועצת נתיבות, חיים בן־אריה, סיפר על שיפור במצב הכלכלי ועל בלימת ההגירה השלילית מהעיר. "גבול הרצועה אינו מאיים עוד, והיישוב כמו יושב במרכז הארץ". גם ראש עיריית דימונה דיווח למראיין על שיפור כלכלי בעקבות המלחמה ועל גידול במספר התושבים, אבל התלונן על שינוי בסדרי העדיפויות הלאומי בתחום הבנייה. ראש מועצת ירוחם פנחס מענית דיווח על התעוררות להשקעות בעקבות המלחמה. מענית התלונן על היעדר תשומת לב מיוחדת לנגב, אבל ראה בכך המשך של קיפוח שהחל מלפני המלחמה. ראש עיריית ערד, אברהם (בייגה) שוחט, לימים שר האוצר, דיווח על תוספת של 300 משפחות לעיר בשנה שלאחר מלחמת ששת הימים, וסיכם: "בדרך כלל, אצלנו טוב משהיה".
השבוע התקיים באוניברסיטת בר־אילן כנס לציון חמישים שנה למלחמת ששת הימים. במושב הרביעי בכנס, שעסק בהשפעות המלחמה על החברה הישראלית, הזכיר המנחה, ידידי ד"ר אבי פיקאר, שכניסת הפלסטינים לשוק העבודה הישראלי בעקבות המלחמה, הביאה להתבססותם של המזרחים במעמד הביניים. הטיעון הזה מופיע גם בספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל", שנכתב בתחילת שנות השמונים כיומן מסע ברחבי ישראל. אחד מתושבי בית־שמש אומר שם לעוז: "אם יחזירו את השטחים, הערבים יפסיקו לבוא לעבודה, על המקום אתם תחזירו אותנו להיות פועלים שחורים כמו פעם. אפילו רק בשביל זה, אנחנו לא ניתן לכם להחזיר את השטחים. וזה חוץ מהזכויות שיש לנו מהתורה. וחוץ מהביטחון".
אקו"ם