גם סיום "הכיבוש" לא יביא קץ לטענות הכיבוש
חמישים השנים מאז מלחמת ששת הימים עמדו בסימן כרסום זוחל בביטחון המוסרי העצמי של היהודים. טענת הכיבוש הפלסטינית חלחלה אפילו למחוזות הימין. עם מלאכותי טרי דורש לעצמו זכויות של אלפיים שנה, ונתקל כאן בהנהוני הסכמה
אמירה שחוקה בת יובל שנים בקירוב טוענת שרק הדתיים חוגגים את שחרור ירושלים. היא לא מדויקת. גם בשמאל החילוני ניתן להבחין בהתרגשות קבועה לקראת ימי השנה למלחמת ששת הימים, קל וחומר לקראת תאריכים עגולים. ספרי תוכחה חדשים, סדרות נהי בטלוויזיה ונחשולי מילים שוצפות במדורי הפובליציסטיקה הפכו זה מכבר לשגרה טקסית שמאלית לזכר המלחמה ההיא, שהרעידה פה את אמות הספים.
אם 15 במאי הוא יום הנכבה של הערבים, 5 ביוני הוא יום הנכבה של השמאל. למרות הזמן הרב שחלף, עדיין קשה לו לעכל את מהלכי שר ההיסטוריה בקיץ 67'. נדמה לו שהכול יבוא על מקומו בשלום אם רק נצליח להערים על כבוד השר, ולהחזיר את מדינת ישראל אל הרחם הטריטוריאלי שממנו הגיחה בקיץ ההוא בואכה ירושלים, חברון ואלון־מורה. אמנם לרוב השמאלנים די ברור שלא הייתה לנו אז ברירה אחרת, כי המלחמה נכפתה עלינו, אך לטענתם היינו צריכים להכריז מיידית על הקמת מדינה פלסטינית בנחלותינו התנ"כיות ולהסתלק מהן כהרף עין.
תארו לכם: משה דיין מתייצב מול המיקרופונים למחרת הפסקת האש, ומכריז נרגשות כי "חזרנו אל הקדושים שבמקומותינו על מנת להקים עליהם לאלתר מדינה ערבית נוספת, היא מדינת פלסטין". מדובר בתרחיש משאלות מופרך לחלוטין מבחינה היסטורית (ב־1967 הייתה התנגדות ערבית ופלסטינית כללית להקמת מדינה פלסטינית ביו"ש), אבל בשמאל ממשיכים לגלגל אותו בדמיון זה העשור החמישי ברציפות וכמובן להטיף להקמת מדינה כזו עכשיו, בבחינת טוב מאוחר מלעולם לא.
רק בשבוע שעבר תבע אהוד ברק במאמר ענק ב'הארץ' הסתלקות ישראלית מיו"ש מוקדם ככל האפשר, עם הסדר או בלי הסדר. האימה הדמוגרפית הגדולה מניעה אותו לבטל כעפרא דארעא את הסיכון הביטחוני הכרוך בהסתלקות כזאת. ראש הממשלה שהוציא אותנו מלבנון תוך הבטחה ש"נדע מה לעשות" כשחיזבאללה יפתח באש, ואשר ניצב אובד עצות מול אינתיפאדת אל־אקצה, סבור כעת שהטיעון הימני הביטחוני נגד נסיגה מיו"ש אינו אלא אמתלה "נגועה משהו במשיחיות". לדבריו, רק השמאל בקי באמת בענייני ביטחון. "מי בדיוק בימין הישראלי ילמדנו מהו ביטחון?", הוא כתב ביהירות ברקית, ופסק שצה"ל יוכל להגן עלינו בקלות יחסית גם בלי המשענת של גב ההר.
המאמר המקיף והזועם של ברק התייחס לספרו רב־המכר של מיכה גודמן "מלכוד 67'". ברק רואה בספר הרהוט מסמך ימני ערמומי, אבל זה רק מעיד על כברת הדרך השמאלית הארוכה שעשה הוא עצמו מאז הסתייג מהסכמי אוסלו והתחייב שעפרה ובית־אל יישארו לעד בריבונות ישראל. הספר של גודמן אינו ספר ימני. ממש לא. הוא מנסה לתווך בין שמאל לימין, אך למעשה מאמץ את הטענה המוסרית המרכזית של השמאל בוויכוח על שטחים ושלום – טענת הכיבוש. גודמן קובע בספר שמאז 67' ישראל "לא רק מגשימה את חלום החירות שלה, היא גם שודדת את החירות של עם אחר".
בריאיון מקיף לישי הולנדר ב'מקור ראשון' הוא הסביר לאחרונה בפשטות חיננית ש"האדמה אינה כבושה, האנשים כן". לקורא הניטרלי לא ניתן אלא להסיק שהשמאל צודק: אם גם תושב כפר אדומים מיכה גודמן מודה שהפלסטינים הם עם כבוש הנאנק תחת עול הנוכחות הישראלית, מי יכול עוד לפקפק בצדקת כתב האישום נגדה?
למרבה האירוניה, הפלסטינים עצמם מפקפקים. רובם ככולם אינם שותפים לאבחנה היהודית הדקה שבין שטח כבוש לעם כבוש. הכיבוש שהם נאבקים בו אינו הכיבוש שגודמן והשמאל ממליצים לימין לוותר עליו מטעמים דמוגרפיים, מדיניים ובעיקר הומניים. שיח הזכויות הישראלי זר לשכנינו. יותר משהם דורשים חופש לעצמם הם רוצים חופש מיהודים. על תורן מאבקם בישראל ובהתנחלויות לא מתנוססת שאיפה לחירות אישית או קבוצתית מציפורני עם זר, אלא דרישה לסילוק היהודים מיו"ש – חיילים ואזרחים כאחד.
שר החוץ הבריטי האנטישמי ארנסט בווין העיר כבר בפברואר 1947 בדיון בפרלמנט הבריטי בסוגיית ארץ ישראל, כי "עבור היהודים העיקר הוא הקמת מדינה יהודית ריבונית. עבור הערבים העיקר הוא למנוע עד הסוף את הקמתה של ריבונות יהודית בחלק כלשהי בפלסטינה". 70 שנה אחרי השמעת הדברים ברור שבווין צדק. כל־כך הרבה פעמים ניתנה לפלסטינים הזדמנות להקים מדינה משלהם, כל־כך הרבה פעמים הם ויתרו עליה כדי שלא ייאלצו להכיר במדינה שלנו.
אם היהודים יסתלקו יום אחד מיו"ש, הפלסטינים יהיו מרוצים למדי גם אם כבר למחרת ישתלט עליהם צד שלישי כמו ירדן, דאעש או חייזרים מגלקסיה מרוחקת. הרי מעולם לא הייתה להם מדינה משל עצמם. במחצית הראשונה של המאה שעברה הם נחשבו למחוז הדרום של סוריה הגדולה, וב־1950 קיבלו ברצון את האזרחות הירדנית.
אלמלא מלחמת ששת הימים היו חיים גם היום בהכנעה תחת עולו של בית המלוכה ההאשמי, ממש כפי שאחיהם שבמערב הארץ – אותה ארץ ממש - חיים זה 70 שנה בצל קורתנו. לפי כל הסקרים, ערביי ישראל מעדיפים התגוררות תחת שלטון ישראל על פני הסתפחות לפלסטין עצמאית. יצר הריבונות הפלסטיני מתעורר באופן מוזר רק מעברו המזרחי של הקו, מפני שהפלסטינים מזהים היטב את היסוסי היהודים לשלוט שם. ממערב לקו אין היסוסי שליטה יהודיים, ולכן גם אין דרישת עצמאות פלסטינית. בינתיים אין.
בריאיון ל'ישראל היום' לפני שבוע ניסח יצרן ההיסוסים עמוס עוז את גרסתו לעוול שבשליטת ישראל ביו"ש. הערבים שלנו "יכולים להפיל פה ממשלות", הוא הסביר למראיינו דרור אידר, ואילו ערביי יו"ש לא יכולים. אך האם תעודת זהות ישראלית ואפשרות הצבעה לכנסת אכן יוצרות תהום של זכויות בין העם הפלסטיני הכבוש והמדוכא ביו"ש ובין העם הפלסטיני המאושר והחופשי שבתחומי ישראל הקטנה? מישהו שמע פעם דובר פלסטיני מוסמך תובע ברצינות מישראל תעודות זהות? זכות הצבעה?
מקצת הדוברים הפלסטינים ביו"ש אמנם מדקלמים לפעמים את נאומי החירות של מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה, אך זהו אינו תרגום ישיר מהמקור האנגלי אלא תרגום יד שנייה, דרך תחנת הביניים בעברית. השמאל הרהוט שלנו הנחיל להם את דיבורי האפרטהייד ואת שאיפות העצמאות. המנון הרשות הפלסטינית אינו מכיל מופע אחד לרפואה של המילים 'חרות', 'חופש' או 'דרור'. הוא מדבר בעיקר על 'אדמה', 'מלחמה', 'מוות' ו'נקמה'. המנון 'התקווה' שלנו, לעומת זאת, נחתם בתפילה לעצמאות מדינית – "להיות עם חופשי בארצנו". כל עם וסדרי העדיפויות שלו.
בין כפר אדומים לירושלים יש רק מחסום קבע ביטחוני אחד, שבוודאי יישאר במקומו כמחסום גבול אם הארץ תחולק פעם, אבל לפי הספר של גודמן אפשר להבין שהמחסומים תופסים נפח עצום בשטח ובנפש הפלסטינית. "מלכוד 67'" מתאר את הסבל הנפשי הפלסטיני הכרוך בעצם נוכחותו של צבא זר, ומתעלם מהעובדה שנסיגה ישראלית לא תחסוך לפלסטינים את החיכוך הזה. עובדה: ישראל נסוגה מרצועת עזה כבר ב־2005, אבל עד היום היא נאלצת לצור על הרצועה מטעמים ביטחוניים ולפיכך מואשמת בהמשך הכיבוש. אין כמעט ספק שזה יהיה גם התסריט אחרי הנסיגה מיו"ש. סיום הכיבוש לא ישים קץ לטענת הכיבוש. היא טענה מזויפת של עם מלאכותי שהצליחה להתנחל אט אט אפילו בלבבות ימין, כמו כל שקר ממוחזר היטב. רבים שם נוטים להשתכנע שיש עם פלסטיני ושאנחנו מקפחים אותו.
בשמאל אוהבים ללעוג לגולדה מאיר שקבעה פעם כי אין בכלל עם פלסטיני, אבל הקביעה ההיא לא הייתה גחמה גולדאית פרימיטיבית. בן־גוריון, אשכול, בגין ודיין התבטאו באופן זהה. גם ההיסטוריון הבכיר בן ציון־דינור, שר החינוך מטעם מפא"י, העיר במלאת שנה לשחרור יו"ש שאין עם פלסטיני ושאם הוא בכל זאת מתהווה כעת לנגד עינינו לא הגיוני להעניק לו מיד את הזכויות שהיהודים רכשו כאן רק אחרי אלפיים שנות המתנה.
"עם פלשתינאי לא היה ולא נברא, לא משל ולא נמשל", אמר דינור בריאיון לגאולה כהן, והוסיף: "למי שיאמר לי 'נכון, עד היום לא היה עם פלשתינאי, אבל ברגע זה הוא הולך ומתגבש' – אומר: אולי, אבל אם כך אל תבוא אלי בבקשה בטענה של זכות אבות או זכויות היסטוריות" (מעריב, 7.6.68).
נתן אלתרמן, מפא"יניק טוב אף הוא, שלל באותם ימים את הטיעון שהיהודים צריכים לצאת מהשטחים רק מפני שהערבים מרגישים שם כבושים. למרות כל השנים שחלפו, אין צורך לשנות מילה אחת בדבריו: "הנני שולל מבעלי העיקרון המוסרי את הזכות להזכיר לנו בתקיפות רבה כל־כך את עובדת מציאותם של ערבים 'בשטחים הכבושים', ואת המגיע להם בתחום הזכויות האנושיות והאזרחיות. לא על כך אנו דנים. הוויכוח מתחיל מאותה נקודה של אבסורד שממנה מסתבר, לדעתם של בעלי העיקרון הנ"ל, כי אי־הסכמתה של אוכלוסייה ערבית זו לשלטון ישראלי צריכה להיות לנו סיבה מספקת כדי שנוותר על זכויות עברו ועתידו של העם היהודי בארץ זו רק למען קיומה של פיקציה ממלכתית ערבית שאין לה כל שורשים באזור זה, לא מצד ההיסטורי ולא מצד החוק הבינלאומי הקיים. הנני סבור כי תושב ערבי האומר בלשונו המחוספסת שאין הוא רוצה בשלטון ישראלי, רשאי לחפש לו שלטון אחר בכל אחת מן המדינות המוסלמיות המשתרעות מהודו ועד חרטום" (מעריב, 15.9.67).
50 שנה חלפו מאז והפלסטינים עדיין מחפשים להם שלטון דווקא כאן, תוך ניצול הכרסום הזוחל בביטחון המוסרי העצמי של היהודים. רגע לפני שהוא יתפוגג כליל כדאי להיזכר באמירה מאלפת נוספת של בן־ציון דינור, שהבהירה באופן כמעט מדעי מדוע הפלסטינים אינם עם כבוש. "היחס בין עם לארצו", אמר דינור, "מוגדר לא על ידי שלטון העם על הארץ אלא ידי שלטון הארץ על העם, על ידי בחינת המקום שאותו תופסת הארץ בחיי העם. והנה ארץ ישראל, כארץ שבה נתקיימו חיים היסטוריים, לא הייתה כזאת אלא על ידי העם היהודי. בידי האחרים הייתה ארץ ישראל רק מחוז, חבל, גליל, אבל פנים היסטוריות לא היו לה אלא על ידינו".
אקו"ם