עבדות בסגנון מודרני: צעירים חולמים על בית
צעירים שמעוניינים לרכוש בית נאלצים כאן לעתים לגור עם ההורים שנים אחדות, אבל בעוד דור אולי גם האפשרות הזו לא תהיה מעשית
חלון הזדמנות שנפתח לפתע אפשר לי לשבת מול ורד בטיפול פדיקור זמן קצר לפני חג החירות. אף שהקוסמטיקאיות בבית-שמש מתריעות על תחילת הרישום לטיפול בערב חג הפסח כבר ממוצאי פורים, אני לא נרשמתי. אלא שבשבוע האחרון לפני החג התחיל הסחרור בניסיון בלתי אפשרי למצוא תור פנוי, ובדיוק אז ורד התקשרה אליי אחרי שמישהי ביטלה את התור, והיו לה 45 דקות בשבילי.
הגעתי לביתה הנאה, מעין כניסה נפרדת לווילה שהיא שוכרת בה יחידת דיור. המבוכה הנגרמת כשמישהי מטפלת ברגלייך יכולה להישבר רק בעזרת הרבה מלל, ודיברנו על הא ועל דא. ורד, נשואה ואם לשניים, נמצאת בסוף שנות העשרים לחייה, ובשיחה בינינו התחלנו לדבר על המצב בעיר ועברנו לפסים אישיים.
מתפתחת כאן חברה מקוטבת כלכלית, עניים מול עשירים.
חקרתי אותה: "מדוע את לא קונה דירה?" ורד שאלה אותי בתגובה, "מאין אשיג 200 אלף שקלים כהון עצמי הדרוש למשכנתה? אין לנו שום סיכוי לגייס סכום כזה, למרות ששנינו עובדים קשה". היא שטחה בפניי אחר כך את תוכניתה: להוריה יש בית עם חצר, ואביה עומד להציב שם קרוואן. משפחתה תגור שם כמה שנים, ובני הזוג הצעירים יעבירו להוריה סכום של כ-4,000 שקלים בחודש. הוריה של ורד יחסכו את הכסף בחשבון סגור, וכך יצטברו בו 200 אלף שקלים.
השבוע, כשהוצפתי בכתבות ובהודעות דוא"ל מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מהתאחדות הקבלנים ומאתר 'מדלן' על "ירידת מחירי הדיור", ואחרי ששמעתי עד למקום מושבי את נשימות הרווחה של שר האוצר משה כחלון, חשבתי כיצד אין עדיין שום כוח בעולם שישנה באופן מהותי את חוסר יכולתם של זוגות צעירים לרכוש דירה. הרי גם ירידה של 10 אחוזים במחירי הדיור לא תשנה את העובדה שהעלות הנדרשת לצורך רכישת דירה היא מטורפת.
גם אם ורד תגייס את 200 אלף השקלים הדרושים לה בדם, יזע ודמעות, הדירה הממוצעת שתרצה לקנות תעלה בסביבות מיליון שקלים. בגיל 35 היא תיקח משכנתה שתתפרס על פני שלושים שנה שבמהלכן תצטרך לשלם כ-5,000 שקלים בחודש, כשליש מההכנסה החודשית שלה – סכום אדיר לכל הדעות. את כל החלומות והמאוויים לחיות את חייה ואף ליהנות מהם תשקיע ורד בלבנים שייצרו את קירות ביתה.
נוח לנו להתרכז בחיינו, בטרדות היומיומיות שלנו, ולא לראות את התמונה הכוללת והכואבת. אך מבט ממעוף הציפור יחשוף בפנינו עד כמה הפכנו לעבדים. נוצרה כאן עבדות עקיפה: אנחנו עבדי טייקוני הגז, ששודדים אותנו לאור יום, ושל הבנקים ששותים את הכסף מחשבוננו ומרוויחים מיליארדים על גבנו. אנו גם עובדים את כורי המחצבים בים המלח, שחיסלו את פנינת הטבע שלנו ושלשלו הרבה כסף לכיסם הפרטי, וכן של הטייקונים ששותים את האוויר לנשימה בחיפה. במקומות אחרים גוזרים יזמי נדל"ן אדירים קופוני ענק ומוכרים מציאות מדומה בדמות תוכניות פיצוי-פינוי, ואילו אחרים משתלטים על חופי הים האחרונים שנותרו ציבוריים כאן בישראל והופכים אותם לפרטיים. גם מערכת הבריאות מעניקה עדיפות למי שיש לו כסף ומתייחסת לכל מי שאין לו ממון כאל עבד, ואילו המדינה מעודדת פתיחת עסקים קטנים – ולא מספרת לאיש כמה עסקים קטנים כאלה בדיוק מתים כאן בכל יום.
ורד היא אחת מתוך אלפי צעירים "שחולמים על בית", שגרים בשכירות ולא יכולים להרשות לעצמם לרכוש דירות. לילדיה לא יהיה טוב יותר, ואולי הם יהיו דור שני של "נטולי בית".
אלא שלדעתי, הדמות הבאה שיתפוס חוסר השוויון, בדור הבא, תביא בחובה גם עבדות ישירה: כי "בית" ו"קורת גג", צורך בסיסי מאוד, יהפכו עוד יותר לא נגישים, ואחרי ניצול האפשרות ההזויה "לגור עם ההורים בגיל שלושים", תתפתח כאן תרבות של "קורת גג תמורת עבודה". תהיה זו עבדות מודרנית, בסגנון 'אחוזת דאונטון' או 'על אדונים ומשרתים'. בדרך חיים כזאת יוכלו עניים לזכות בקורת גג ומזון תמורת העבודה ומתן שירותים בסיסיים שיעניקו לעשירים בבתיהם.
בסופו של יום, זה כל הסיפור: מתפתחת כאן חברה מקוטבת כלכלית, עניים מול עשירים. אולי לא נעים לומר זאת, כי כולנו אכלנו מאותו 'מסטינג' בצבא, אנחנו מדינה צעירה ו"סטארט-אפ ניישן" שתבנה כאן חברת מופת - אבל איכשהו משהו כאן לא עובד. תשאלו את ברי סחרוף.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם