הדוד מאמריקה עשה לנתניהו את העבודה
הביקור החיובי של טראמפ הביא להרגעת המשבר בקואליציה, ההפסד המסתמן של יחימוביץ' בבחירות להסתדרות מצטרף לרשימה ארוכה של כישלונות, ופרשת אולמרט והמידע הרגיש משיקה לחשיפה המודיעינית של הנשיא האמריקני
יכול להיות, אפילו כמעט בלתי נמנע, שבחודשים הקרובים תהיה המלצת משטרה להעמיד את ראש הממשלה לדין; יכול להיות שהממשלה תיקלע לעוד קטטת רחוב; אבל בנימין נתניהו יוכל תמיד להיזכר אז בערגה בשבוע החלומי שחווה. שעה אחרי שעה, פריים אחרי פריים, טונות של דבש וסילאן נשפכו על ראשו. לא היו ימים טובים לראש הממשלה מהשבוע האחרון של אייר, בירושלים.
הוא ידע שהם הולכים להיות כאלה, ככל שאפשר לדעת משהו עם טראמפ. שבועיים לפני ש'אייר פורס 1' נחת בנתב"ג, כבר ידעו בלשכת ראש הממשלה שלא תהיינה הפתעות. התחזיות דיברו על יוזמת שלום, הכרה במדינה פלסטינית ודרישות מישראל, אבל הטקסטים היו מתואמים. מי היה מאמין שנשיא ארה"ב יעמוד בבית־לחם לצד אבו־מאזן וידרוש ממנו להפסיק לממן טרור, כי "זה ושלום לא הולכים יד ביד". מי היה מאמין שלא יזכיר את שתי המדינות, דבר שאפילו נתניהו לא העז לעשות עד חילופי הממשל.
אולי בקרוב יהיה לחץ אימתני מטראמפ, אולי מתישהו יגיע ה"אבל" והתכתיב והנייר האמריקני. אולי, אבל לא כל כך סביר. טראמפ דיבר השבוע על שלום במזרח התיכון כדַבֵּר דוגמנית על שלום עולמי. מילים גדולות, אופטימיות, בלי פרטים קטנים מאחוריהן. התזזית כאן נבעה יותר מתכיפות מסעותיו של השליח ג'ייסון גרינבלט, ופחות מהצעות ספציפיות שהוא נושא במזוודתו. בניגוד למאמצי השיווק, נתניהו וטראמפ אינם חברי נפש. השניים לא היו אף פעם אנשי רֵעים, בטח לא זה של זה. אבל לשניהם היה אינטרס פוליטי ברור להפגין חברות אמיצה. זה כלפי בוחריו וחוקריו, וזה כלפי בוחריו וחוקריו.
כשנתניהו הצטלם מאגרף את ידו עם זו של טראמפ, הוא בטח כבר הספיק להניח מאחוריו בחדווה את שלל הפרשיות שאיימו להפיל את ממשלתו בחורף האחרון. מי זוכר עכשיו את משבר עמונה, שנתפס כנושא שיפרק את הקואליציה, או את מס הדירה השלישית, או אפילו את התאגיד. מסע הפרסום שעשה נתניהו בהתנדבות להחדרת המותג לתודעת הציבור, לא הצליח להניב לו נתח צפייה גדול מזה של רשות השידור המנוחה.
הקואליציה שלו התייצבה: בנט מסתפק בחידוד אידיאולוגי מול נתניהו, אבל מקפיד להבהיר שאינו חפץ בפירוק הקואליציה; ליברמן מודיע חגיגית שאין שום בחירות על הפרק; וכחלון מבהיר שהוא ונתניהו "כבר לא לא". במילותיו של האורח, ביג ביג ביוטיפול דיפרנס מהחודש שעבר.
הראשון שהבין זאת הוא יאיר לפיד. יו"ר האופוזיציה בפועל נעלם מהרדאר בשבוע האחרון. הוא סירב לכל בקשות הריאיון - ולא שחסר זמן מסך, כידוע - וסיבותיו הטובות עמו. לו התראיין, היו לו שתי אפשרויות: או לשבח את נתניהו ואז לסייע ליריבו, או לתקוף אותו ולהיתפס כהזוי. זו הייתה החלטה נבונה בהרבה מזו של כמה מחברי המחנ"צ, שהתעקשו למצוא רמזים ללחץ על ישראל. מאז טרנד גילוי העתיד באמצעות דילוגי אותיות בתנ"ך לא נרשם מאמץ טקסטואלי כה עקר.
השנייה הייתה ציפי לבני. היא הקפידה השבוע לשבח את טראמפ ולא למתוח ביקורת על נתניהו, עד כדי העלאת חשדות על הצטרפות קרבה לממשלה. לא שזה עומד על הפרק כרגע, אבל לבני נמצאת על צומת דרכים שאולי מוביל לאין כניסה. לא מזמן גמלה בלבה ההחלטה לזנוח סופית את מיזם המחנה הציוני. אין לה טיפת אמון בסיכוייה של מפלגת העבודה, ולא טיפת חשק להתנסות שוב במגע המפוקפק עם מוסדותיה. גם התנועה, מפלגתה, לא נראית כבעלת סיכוי רב מדי לצלוח את אחוז החסימה. היא יכולה לנסות להשתלב במפלגת שמאל־מרכז גדולה, שממאנת בינתיים לקום, או לחדש שוב את מסלול המינוי לתפקיד בכיר באו"ם.
קואליציה רחבה, כמעט מקיר לקיר, התגייסה השבוע כדי להנחית על שלי יחימוביץ' מפלה מוחצת בבחירות להסתדרות. מתוך מפלגת העבודה התגייסו נגדה עמיר פרץ ונאמנו איציק שמולי. מחוץ - שר האוצר כחלון, שר הביטחון ליברמן ורבים מבכירי הליכוד. ספירת הקולות האטית, שבמועד כתיבת שורות אלה נעצרה בהוראת השופט אורנשטיין עד לדיון בטענות לזיופים, הוכיחה שהם כנראה הצליחו.
יש פער אדיר, בלתי נסבל כמעט, בין חשיבותה של יחימוביץ' בשיח הפוליטי בישראל ובין הישגיה בקלפי. במו ידיה היא חוללה כאן את השיח הכלכלי, סייעה לרקוח את המחאה החברתית, בלמה במשך חמש שנים את כניסת העבודה לבגאז' של ממשלת נתניהו, והעבירה שורת חוקים מעוררי מחשבה ומחלוקת.
ומהצד השני: היא הוכתה בבחירות הכלליות של 2013 עם 15 מנדטים בלבד, הובסה על ידי יצחק הרצוג בבחירות לראשות העבודה בסוף אותה שנה, הפסידה את ראשות ועדת הכלכלה בהצבעה בסיעה, ועכשיו גם את הבחירות לראשות ההסתדרות. בחירתה שלא לרוץ לראשות העבודה למרות סיכויים טובים אותתה שהיא איבדה את הסבלנות למפלגתה, והפסדה המסתמן שלשום מעיד שאחיזתה אפילו בקרב העובדים חלשה מכפי שהיה נראה.
מה תעשה יחימוביץ'? היא יכולה לפרוש מהחיים הפוליטיים, אף שהבטיחה לא לעשות זאת; היא יכולה להישאר בעבודה, ולהיבחר די בוודאות לעוד כהונה, חמישית במספר, כחברת כנסת; היא יכולה להקים מפלגה חדשה עם אנשים כמו אורלי לוי, מיקי רוזנטל ואחרים, אבל אחוז החסימה גבוה והסיכויים לעשות משהו - לא כל כך.
הבחירות בהסתדרות ישפיעו גם על הבחירות לראשות העבודה, בעוד חמישה שבועות. אבי גבאי ספג מהלומה לא קלה. תמיכת יחימוביץ', שהוא ציפה לה בקוצר רוח, תהיה עכשיו הרבה פחות משמעותית. עמיר פרץ, מנגד, שואב עידוד מההישג שהביא לניסנקורן, ויצפה לתמורה נדיבה בקלפיות. רוב הציבור פחות נסער. הוא הגיב בפיהוק למערכת הבחירות בשני הגופים האלה, שעיקר תהילתם חלפה כבר לפני דור וחצי לפחות.
יושב אדם בתא של עשרה מטרים מרובעים בכלא מעשיהו. חברו הטוב דני דנקנר השתחרר, מהטלפון החכם הוא נפרד בכל פעם שהוא חוזר מהחופשה, וחופשה כזו לא הייתה לו כבר מזמן. הדבר היחיד שיש לו הוא תאריך שחרור, בלוק כתיבה צהוב וזיכרון מצוין.
אז הוא כותב.
הספר של אהוד אולמרט כנראה לא יראה אור לעולם, לפחות ככל שזה תלוי בחבריו, שקראו את הספר ונחרדו. באופן מפתיע, ראש הממשלה ה־12 לא מנצל את הספר כדי לסגור חשבון עם יריביו הפוליטיים כמו ברק ונתניהו. הוא מטווח את מערכת אכיפת החוק, מראשון החוקרים שפגש אותו ועד אחרון השופטים בעליון שאשרר את עונש המאסר. אם למישהו במערכת אכיפת החוק יש רצון להמשיך להתעסק עם האסיר המפורסם בישראל, הספר הזה בטח לא יוציא לו את החשק.
ויש חלק נוסף, שצץ השבוע ומאיים עכשיו על סיכויי ניכוי השליש של אולמרט. אותו פרק סודי, עלום, רצוף פרטים, שכבר ייבש כל טוש שחור בפרקליטות. מאות עמודים בכתב יד מסודר הושחרו ונפסלו, אבל אולמרט עדיין כותב.
עוד לפני שחומר רגיש מסוג זה נתפס במזוודתו של עורך דינו חנינא ברנדס, טיוטת ספרו של אולמרט פגשה עיניים שהיא לא אמורה לפגוש. הנטייה הבלתי נשלטת של אולמרט לכופף כל חוק ותקנה מלווה אותו כל חייו הבוגרים, מפרשת בנק צפון אמריקה, ועד הכרזה על עשרים מחבריו הקרובים כפרקליטיו האישיים - כדי להגביר את תכיפות הביקורים אצלו.
הנטייה הזו גוברת ככל שחולף הזמן בכלא. אולמרט ראוי לציון על יכולת העמידה האישית בחוויית המאסר העגומה. בן של אחד מידידיו קיבל ממנו לאחרונה מכתב כאשר בראש הדף, לצד התאריך, מתנוססות בכתב יד המילים "אהוד אולמרט, כלא מעשיהו". אבל הנטייה שלא להוריד את הראש הפכה בעייתית כשהיא משתלבת עם נטייתו לנקוט גישה ליברלית לכללי ביטחון השדה.
פרשת אולמרט והמידע הרגיש התפרסמה בשבוע שבו התפרסמה גם פרשת טראמפ והרמיזה על חפרפרת ישראלית בדאעש. שתיהן גזורות מאותו בד: העובדה שהסודות החשאיים ביותר, קודש הקודשים של הביטחון, מצויים בידי אישים פוליטיים. באוזן לוחשים לך מידע עוצר נשימה, אבל הראש עושה לפעמים חישובים פוליטיים, והרגליים לפעמים יוצאות מהמשרד אחרי הפסד בבחירות.
ב־2001 התפרסמה על ידי מרדכי גילת ב'ידיעות אחרונות' כתבה מסמרת שיער על פשיטה סודית של השב"כ על משרדיו של ראש הממשלה לשעבר דאז נתניהו, לאחר שהתברר שבמזוודתו האישית שוכנים מסמכים סודיים: "לפני שבועיים, במהלך סריקה במשרדו החדש של נתניהו, נמצא מסמך סודי ביותר במגרת שולחנו. היות שלמסמך הייתה נגישות לעוזרו האמריקני, למנקה ואחרים, נלקח המסמך", נאמר במכתב של אגף ביטחון המידע בשב"כ.
הוא כמובן איננו היחיד: פרשת אשכנזי הלעוסה עסקה, בין היתר, ברמזים שמסר הרמטכ"ל לשעבר לשני עיתונאים מוכרים, מוכרים מאוד, על מידע מסווג ביותר. דליפת המידע הגדולה מכולן אירעה כשראש המוסד מאיר דגן, בעידודו של הנשיא דאז שמעון פרס, העביר לאמריקנים מידע רציף ואיכותי מחדרי חדרים כדי לבלום את מה שנראה אז כמתקפה ישראלית ממשמשת ובאה על מתקני הגרעין האיראניים. הפרשה החמורה הזו, שהמעורבים בה דיווחו עליה בגאווה, לא עוררה אפילו קמצוץ של סערה לעומת מה שקרה בתא המאסר של אולמרט ובחדר הסגלגל של טראמפ.
אקו"ם