ביזנס או רגש - מה מנחה את טראמפ?
טראמפ חתם על הסכם עם מלך סעודיה מאינטרס כלכלי, אבל לישראל הוא מחובר רגשית. במישור המדיני, הוא ירצה תוצאות במו"מ עם הפלסטינים כדי לרצות את מדינות ערב אחרי העסקים
בנימין נתניהו לימד אותנו פעם את האמת האמריקנית במשפט אחד: "את הטרור עושים המוסלמים־ערבים. אתם נלחמים בערבים? אז אנחנו איתכם". זו האבחנה הבסיסית של האמריקני הממוצע, סבור נתניהו. גם נשיא כמו ברק אובמה לא יכול היה לשנות אותה. משום כך הגיע נתניהו בשעתו לקונגרס כדי להילחם באובמה יחד עם העם האמריקני.
נשיא כמו דונלד טראמפ מתחבר לאמת הזו, ולכן זכה גם לאהדה כשעשה הכללה גסה לפני הבחירות וביקש לאסור כניסת מוסלמים לאמריקה. ברוח הדברים הללו הוא האשים בלי בעיה את הסעודים בפיגועי 11 בספטמבר. כשנקרתה בפניו של הנשיא האמריקני הזדמנות עסקית מדהימה, הוא שכח את הטרור שעליו דיבר, ומאז לא מפסיק לשבח את המלך הסעודי סלמאן. טראמפ לא אוהב את המלך הסעודי. הוא צריך את המזומנים שלו. "לכסף אין ריח", אמרו חכמים מאיתנו.
החיבור עם הסעודים ועם ראשי המדינות הסוניות בריאד הוא חיבור של ביזנס. החיבור עם ישראל הוא רגשי. השאלה הגדולה היא מה גובר על מה אצל טראמפ, העסקי או הרגשי? זה עוד נדע. אצל אובמה הסיפור היה הפוך. הסנטימנט היה נתון לערבים ולאחים המוסלמים. הביזנס האסטרטגי החיוני עם ישראל.
אפשר לחשוב הכול על הנאום של טראמפ במוזיאון ישראל, בעיקר על הקטע שבו הבטיח בגוף ראשון יחיד ש"אם איראן רוצה להשמיד את ישראל, זה לא יקרה אצל דונלד ג'יי טראמפ". המשפט הזה כאילו לקוח ממערבון זול, שנייה לפני שהגיבור המצולק נותן את הסטייטמנט שלו במסבאה המקומית ("אני ג'ון דילייני, אם לא ברור לכם", למשל). מיד אחר כך הוא שולף את שני האקדחים, מחסל את השודדים שאיימו על העיירה והקהל באולם מריע בהתלהבות. במערבון במוזיאון הקהל קם ממקומו ומחא כפיים ונתניהו קיבל את הדברים של טראמפ באגרוף קפוץ.
בימין הכול נראה תמיד פשוט, פופוליסטי וחד. יש רעים ויש טובים, וצריך לתפוס את הצד הנכון. לטראמפ וגם לנתניהו אין פרוגרמה אמיתית או חזון של ממש. איפה הנאום של טראמפ והנאום של אובמה בבנייני האומה בביקורו בארץ במרץ 2013? אובמה שילב בין המקורות היהודיים והמציאות, דיבר על התמיכה המסורתית של ארה"ב בישראל ועל עוצמתן של שתי המדינות, אבל הסביר כי החלום הציוני קשור בלית ברירה במדינה הפלסטינית. אובמה ציטט את אריאל שרון שאמר: "לא ניתן לשמור על מדינה יהודית ודמוקרטית, ובאותו זמן לשלוט בכל ארץ ישראל". הוא הוסיף שאם נתעקש לשמור על החלום כולו, נאבד את כולו. זהו מסר נכון אבל מורכב וקשה לעיכול. הרבה יותר קל להבין ולאמץ את הפשטנות של טראמפ ונתניהו, מאשר לשמוע ריאיון עם ציפי לבני.
הנאום המרכזי של טראמפ בישראל: לע"מ
נתניהו, כפי שכתבנו כאן פעמים רבות, רוצה תהליך, אבל שום דבר מדיני בסופו. בעניין הזה יש לי ויכוח עם האנשים הקרובים לו ביותר שמדברים על מציאות חדשה במזרח התיכון, כולל ממשל חדש ומדינות סוניות שלוחצות להגיע להסדר שיכול להיות אידיאלי מבחינת ישראל. נתניהו רוצה שלום תמורת שלום, או שלום תמורת צילום המצב הנוכחי בשטח. הוא לא מוותר על כלום, ולכן לא יקרה כלום. במשמרת של טראמפ איראן לא תתקוף את ישראל, לדברי הנשיא. במשמרת של נתניהו שום מאחז לא יזוז.
אם נתניהו ירצה ללכת צעד אחד קדימה, או יותר, לא תהיה לו מפלגה. השר זאב אלקין הוא שומר החותם של הליכוד. אלקין יצא מאוכזב למדי מהביקור של טראמפ. הנשיא האמריקני לא העביר את השגרירות האמריקנית מתל־אביב לירושלים, בניגוד לציפיות. אלקין גם זיהה אצל טראמפ שימוש מסוכן בשפה של אובמה. הנשיא האמריקני טוען כי הסיפור הישראלי־פלסטיני הוא לב הבעיה במזרח התיכון. אלקין חושב שאפשר להשיג הסדר עם המדינות הסוניות בלי קשר לפלסטינים. האוריינטציה של סעודיה ומדינות אחרות הן כלפי איראן, עיראק, סוריה או דאעש, ולא רמאללה.
אלקין חרד גם מהחיבור הידידותי מדי של הנשיא טראמפ עם אבו־מאזן. "ברגע שטראמפ אמר במוזיאון שאבו־מאזן הוא רודף שלום ופרטנר למשא ומתן, פירוש הדבר הוא שיש משא ומתן על מדינה פלסטינית", אומר אלקין.
הוא משוכנע כי העברת השגרירות לירושלים הייתה דווקא תורמת להסדר. ההיגיון שלו הוא כזה: המהלך האמריקני היה מבהיר לפלסטינים כי ירושלים המאוחדת שייכת לישראל ולא ניתנת לחלוקה. הפלסטינים היו נאלצים להתפשר, וקובעים את הבירה שלהם מחוץ לירושלים. אלקין משוכנע כי יצחק רבין בשעתו העביר לערפאת מסר כזה, ולכן הוא החל לבנות את הפרלמנט הפלסטיני מחוץ לירושלים, בכפר אבו־דיס.
"אם יהיה משאל עם על הסדר עם הפלסטינים, הוא לא יעבור, כי העם מתנגד לחלוקת ירושלים", אומר אלקין.
"ואם הבירה הפלסטינית תהיה באבו־דיס?" אני שואל.
"ההסכם יעבור בציבור", סבור אלקין.
"ואתה תתמוך בו?"
"אני בכל מקרה נגד מדינה פלסטינית".
"והליכוד?"
"הליכוד נגד", קובע אלקין.
זה כל הסיפור. הפלסטינים לא יוותרו על ירושלים, ולכן לא יהיה הסכם. אם הם יוותרו, נתניהו יצטרך להקים בכל זאת מדינה פלסטינית. לפנות לטובתה התנחלויות, לקבוע גבולות בינלאומיים ולהתפשר על זכות השיבה. במקרה כזה הוא יישאר בלי הליכוד והבית היהודי, ויצטרך לחפש שותפים במרכז ובשמאל. זה לא יקרה. נתניהו לא יפרק הכול וילך למהלך היסטורי כזה, בעיקר כי הוא מנוגד לאמונה הבסיסית שלו.
הנשיא טראמפ, כמו שאמרנו, שולח לכאן את ג'ייסון גרינבלט ביום ראשון כדי שיחל בעבודה אינטנסיבית מול שני הצדדים. טראמפ רוצה תוצאות, זה ברור, כדי לרצות את המדינות הסוניות שאיתן חתם הסכמים במאות מיליארדים. הנשיא שואף להראות שהוא הולך להצליח במקום שבו כל הנשיאים הקודמים נכשלו. הפלסטינים מוכנים לגשת לפתע למשא ומתן בלי תנאים.
נתניהו יצטרך לתמרן שוב ולטרפד כל התקדמות. אין מה לחשוש. הוא אלוף העולם בהישרדות מדינית. את המיומנות הזו הוא רכש בשלושים השנים האחרונות, מאז שהיה סגן שר החוץ. השאלה היא מה יעשה טראמפ כשיתברר לו שנתניהו מבקש לצאת ממלכודת הדבש שטמן לו בביקור בארץ. האם העסקי יגבר על הרגשי? בקרוב נדע.
שלי יחימוביץ' כנראה הפסידה שוב. מאז ספטמבר 2011, אז הצליחה לנצח בפריימריז את עמיר פרץ ולהוביל את מפלגת העבודה, היא סופגת מפלה כמעט בכל מאבק מפלגתי. השבוע היא הפסידה, כנראה בפער גדול, בבחירות לראשות ההסתדרות מול אבי ניסנקורן, ויצאה למאבק משפטי בעיקר כדי להציל את כבודה האבוד.
יחימוביץ' משלמת מחיר מצטבר על אופי עיקש וטעויות פוליטיות. הפייסבוק הוא כלי חברתי מצוין, מדיום נהדר לגיוס קולות, אבל הוא לא הכול; שנית, הבריתות הפוליטיות הן לחם החוק של המתמודד ויחימוביץ' לא השכילה לרתום אליה, לפחות בקרב האחרון, גופים משמעותיים ובעלי כוח מול המנגנון ההסתדרותי החזק; שלישית, הנוקשות היא לא ידיד של הפוליטיקאי. יחימוביץ' נוטה לשמור טינה למי שלא מצטרף אליה. במפלגה טוענים כי אנשים שלא היה להם עניין במאבק בהסתדרות התייצבו מולה רק משום שנפגעו.
יחימוביץ' יוצאת מהמערכה על ההסתדרות מוכה וחבולה, אחרי שפתחה חשבונות עם רבים במהלך קמפיין קשה ומלוכלך. היא חברת כנסת מצטיינת, קול חשוב במאבקים חברתיים לאומים, וחבל שדווקא המלחמות הפנימיות בעבודה הן שיכריעו אותה בסוף.
אקו"ם