חזון המוזיאון
נאום טראמפ בירושלים הבהיר שוב שארצות הברית מניחה לנו לברור בעצמנו את חזונותינו המדיניים. היא השתחררה מהאובססיה של דחיסת שתי מדינות לארץ כה דקיקה, ויש לה נכונות הקשבה גם לפתרונות אחרים
מאה ימים חלפו בין פגישת טראמפ־נתניהו בבית הלבן לביקור טראמפ בארץ. הם עמדו בסימן של לעג שמאלי לחדוות הימין בעקבות ניצחון טראמפ על הילרי קלינטון. היא תוארה כשמחה מוקדמת מדי. בשורת ריסון הבנייה שיצאה מפי טראמפ בתחילת פברואר נתפסה כיישור קו של הנשיא הרפובליקני עם קודמו הדמוקרטי, ניצחון הפיכחון של חסידי חלוקת הארץ על פני האופוריה הנמהרת של נאמני ההתנחלויות.
פרשנים מדיניים גם התנפלו כמוצאי שלל על התבטאות אווילית של דיפלומט אמריקני זוטר בעניין הכותל המערבי לפני כשבוע, והמשיכו לחגוג אחרי שהובהר מפורשות כי היא לא נאמרה על דעת הבית הלבן. אפילו הצהרת טראמפ בנתב"ג, שהתנזרה אף היא מאזכור כלשהו של פתרון שתי המדינות, לא הניאה אמריקנולוג בכיר מלהעריך בטלוויזיה שבנאום הנשיא במוזיאון יונחת "נבוט" על ישראל.
לא נבוט ולא יער. נאום המוזיאון של טראמפ הוכיח שחדוות השמאל הייתה נמהרת פי כמה מחדוות הימין. טראמפ אינו נפתלי בנט או איילת שקד, אפילו לא נתניהו, אבל הוא קרוב יותר אליהם מאשר ליצחק הרצוג ולציפי לבני. ריסון הבנייה שלו אינו הקפאת בנייה כוללת, וה'דיל' שהוא מפמפם אינו מחייב את יישום מצע מרצ. הוא פתוח להצעות.
הנאום המרכזי של טראמפ בישראל (לע"מ)
היסטוריונים עתידיים עשויים לקבוע שנאום טראמפ במוזיאון ישראל הפך את פתרון שתי המדינות למוצג מוזיאוני. הנשיא לא רק טמן עמוק באדמה את מורשת אובמה, הוא גם כיסה ברגבים את "חזון" הנשיא בוש מ־2002, ראשון דיירי הבית הלבן שהעניק חסות אמריקנית רשמית לרעיון המדינה הפלסטינית. 15 שנים בלבד החזיק החזון הזה מעמד, זמן קצר יחסית לתוחלת החיים התקנית של חזונות. בוש העתיק אותו מהפלסטינים ומאריאל שרון, טראמפ דחף אותו למגרה.
כפי שהבהיר בקבלת הפנים לנתניהו בבית הלבן, ארצות הברית מניחה לנו לברור בעצמנו את חזונותינו המדיניים. היא השתחררה מהאובססיה של דחיסת שתי מדינות לארץ כה דקיקה. יש לה נכונות הקשבה גם לפתרונות אחרים, מעשיים יותר. היא מכירה בזיקה ההיסטורית העמוקה שלנו לירושלים ולארץ כולה. "הקשרים של העם היהודי לארץ הקדושה הזאת הם עתיקים ונצחיים", אמר כאן הנשיא, "הם הולכים אחורה אלפי שנים". אף לא מילה אחת יצאה מפיו בעד הזכויות ההיסטוריות של הפלסטינים או בגנות ההתנחלויות.
דוברי אופוזיציה נבוכים שהתארחו באולפנים נאחזו כמו טובע נואש בקש הכרזתו ש"השלום אפשרי". הם לא אזרו אומץ להודות שהתאכזבו קשות מהנאום. חלקם העירו שהנשיא האורח אינו מתמצא בנפתולי הסכסוך הישראלי־פלסטיני, וזה נכון. ביקורו החטוף כאן לא הפך אותו למומחה גדול לאזורנו, גם לא את יועציו הבכירים קושנר וגרינבלט. הוא נפל בפח הכזבים של מארחיו הסעודים, ועלה על מוקש ההנחה שאפשר לנהל את המזרח התיכון כפי שמנהלים עסק כלכלי. נאומו במוזיאון לקה באינפלציה של תקוות מופרכות לקראת חידוש המו"מ בין נתניהו לאבו־מאזן. שני האישים כבר נפגשו בעבר לבקשת אובמה, ובמידת הצורך ייוועדו שוב לבקשת טראמפ. אולי אפילו פעמיים. קלושים מאוד הסיכויים שייצא מזה הדיל הנכסף.
ובכל זאת, הנשיא תפס במהירות שיא מה שהשמאל כאן מתקשה כרונית לעכל: אין היתכנות להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. היהודים לא יכולים, הפלסטינים לא באמת רוצים, והארץ קטנה מדי. ההתעקשות על פתרון שכרוך בעקירת התנחלויות, פתרון שנדחה שוב ושוב על ידי הבוחר הישראלי והמציאות בשטח, היא קיבעון שגעוני. השמאל מייחס לימין תכונות קנאיות, אך נאבק בקנאות אין קץ למען פתרון אחד ויחיד, חסר סיכוי.
סדרת כתבות ארוכה של שרה העצני־כהן ב'מקור ראשון', לפני כשנה, הצביעה על כמה וכמה הצעות פתרון מסוג אחר. הן לא זכו להקשבה רבה עם פרסומן, כשהיה נדמה שדמוקרטים עומדים לכבוש שוב את הבית הלבן. עכשיו יש טעם לנבור בהן מחדש ולהניח אותן על סדר היום, ולא רק כתוכניות ימניות. במלאת 50 שנה למלחמת ששת הימים מותר לנסות לשחזר את האחדות הפוליטית דאז, ולהתלכד מאחורי הצעת פתרון סבירה יותר שתוצג בפני האמריקנים לקראת חידוש המו"מ שטראמפ תולה בו תקוות כה גדולות. היא לא תציע לפלסטינים מדינה משלהם, אבל תעניק להם חירות מרבית. אין ספק שהפלסטינים ידחו אותה על הסף, אך התלכדות ישראלית סביבה עשויה לשכנע אותם להרהר בכך שנית. נאום טראמפ במוזיאון אינו מותיר להם ברירות רבות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם