ראשי » חדשות » דעות

איזו הקלה, זנדברג אמרה שהשלום אפשרי

איך שלא מסתכלים על זה - שתי מדינות נראה כמו פתרון אפשרי ואופטימלי. אז איפה חותמים? אני עוברת למחנה השלום ועוקרת מהמחנה השני, זה ששייך לדבר המבאס הזה שנקרא מציאות

אוף כבר, די עם זה, גם אני רוצה שלום, גם אני רוצה די לכיבוש, גם אני רוצה לעמוד בהפגנה של האנשים היפים במרכז תל אביב ולדבר על תקווה, ותמר זנדברג הרגע אמרה ברדיו שזה לגמרי אפשרי, איזה כיף! תודה תמר! בואי נרכוב יחד על אופניים ברוטשילד ונהיה מאושרות! הקץ לסכסוך! הקץ לאפרטהייד! לא עוד שפיכות דמים! פיכסה על הימין המבאס הזה שאין בו חמלה או תקווה, אני עוברת מחנה באופן רשמי.

וואו, איזו הקלה, פייי, איך לא עשיתי את זה קודם, אז יאללה. אז די. אז פופו לחרטה. אז בואו נעשה שלום. אז איפה קובעים עם אבו מאזן כדי לחתום? עכשיו אני חותמת, עכשיו!


אלפים בהפגנת השמאל (צילום: רויטרס)


 
מובן שאבו מאזן הוא הפרטנר הנכון. מה זה קשור עכשיו שהרחוב הפלסטיני לא סובל אותו ומקיא אותו בשאט נפש כמנהיג? אני קמתי במצב רוח לארג'י היום ואני מוכנה להחליק את זה. אחרי שאבו מאזן יחתום על ההסכם כל ערביי יהודה ושומרון יודו לו ויעמדו מאחוריו. זה ברור!

מה זאת אומרת אבו מאזן לא רוצה? למה שלא ירצה? אה, בגלל "המוקאוומה", כלומר עקרון ההתנגדות, אותו עיקרון דתי פילוסופי שמושרש בחברה הפלסטינית - שלפיו אין להסכם שלום שבא בלי התנגדות שום תוקף.

הבנתי. נו אבל את העיקרון הזה מבליטים רק מזרחנים ימניים ומבאסים כמו גיא בכור, אה לא? גם אהוד יערי חוזר על זה כל הזמן? וגם כל מזרחן שמכיר קצת לעומק את העולם הערבי?
 
נו, שיגידו, מה הם מבינים אלה, שימשיכו לברבר על זה שגם עראפת וגם אבו מאזן לא חתמו על הסכם שלום בגלל שהרחוב הפלסטיני לא מוכן לקבל הסדר שלום עם ישראל ללא התנגדות, ללא הורדת ידיים, ללא הכנעה של הצד השני, ללא "מוקאמווה", שעבורם הסכם שלום שנחתם ברוח טובה בשני הצדדים הוא כניעה מוחלטת ובגלל זה מנהיגי הרשות הפלסטינית פונים החוצה לאירופה כדי שזו תוריד את ישראל על הברכיים. שימשיכו ללהג על זה שכל מנהיג פלסטיני שיחתום על הסדר סופו מוות, מה הם מבינים אלה? הרי תמר זנדברג אמרה הרגע ברדיו שזה אפשרי!

וברור שזה אפשרי, רק לא עם הרשות אלא עם החמאס בעזה. הם הרי כלכך סובלים שם מהמצור של הישות הציונית, איזה עוני נורא, איזה סבל איום, ברור לחלוטין שהחברים בעזה יתנו יד לשלום ויעיפו את החמאס ברגע שנציע להם.
 
מה זאת אומרת הם בחרו בחמאס באופן דמוקרטי? הם התבלבלו! הם לא יודעים מה הם רוצים! הם רק עושים את עצמם כאילו שהם מוותרים על חיים נורמלים למען עקרון ההתנגדות, אבל עמוק בלב שלהם פנימה הם היו מעדיפים שכל הכספים שמוזרמים אליהם יובילו לסינגפור החדשה, לשגשוג וכלכלה וחופש, זה לגמרי מקרי שהם לא מצייצים כשכל המשאבים של החמאס אותו הם בחרו באופן דמוקרטי מופנים לבניית מנהרות וחימוש בנשק במקום, נניח, לאוכל לילדים.

אם כך – נחתום על הסכם, או עם חמאס שמושיטה כבר שנים עלה של זית ויד לשלום או עם אבו מאזן שכבר לא מייצג כמעט אף אחד ברחוב המוסלמי, מה שיבוא קודם. אז יאללה? אז יאללה. שהרי ברור לגמרי שברגע שיסתיים הכיבוש, תסתיים גם העוינות.

מה זאת אומרת הייתה גם עוינות לפני הכיבוש? את מי מעניין עכשיו המרד הערבי הגדול או השנאה הדתית-מוסלמית הנגועה בהשפעות נאציות קלות עוד שנים לפני 67'? אז הם לא הסכימו לתכנית החלוקה, התבלבלו, עכשיו הם יסכימו, אפילו תמר זנדברג אמרה.

אז תגידו מזל טוב! קמה לה מדינה פלסטינית, איזה כיף! נורא הכביד עלי כל הכיבוש הזה, וואו איזו הקלה.
למה לא הקלה? למה אתם חייבים לבאס? אז בסדר, אז המזרח התיכון עובר תקופה לא משהו, אבל המדינה הפלסטינית החדשה תהיה מגדלור של הצלחה בתוך כל החושך הזה, אתם תראו.
 

לא, לא, אני חושבת שאתם טועים, אני בכלל לא מהמרת על זה שברגע שנבנה חומה שתחלק את ירושלים בין שתי מדינות, כל תושבי ירושלים הפלסטינית יתנפלו עליה כדי לעבור לצד הישראלי ורק לא לאבד את רכב החברה שלהם או את הפנסיה שלהם או את החיים שלהם כפי שהיו עד עתה. אה לא בגלל הפנסיה? אלא בגלל שהם יפחדו? ממה בדיוק יש להם לפחד לא הבנתי.

נו, בסדר, בסדר, גם כן אתם, אז נכון שמדינות ותיקות במזרח התיכון התמוטטו ואיזה סיכוי יש לפלסטין הצעירה והחדשה, ונכון שמלחמת הסונים מול השיעים לא עומדת להיפסק, ונכון שהקורבן הבא של המלחמה הזאת היא ירדן שימיה כממלכה ספורים, ונכון שהמדינה הפלסטינית תהיה קורבן נחשק ומידי, אז מה, זה יקרה שם, בפלסטין ואנחנו כבר התנתקנו מהם ומהצרות שלהם, אנחנו חופשיים מכל המזרח התיכון הזה, איזה כיף!

מה לא? למה לא? בגלל הגבול הירדני שחולש כמעט על כל השטח של מדינת ישראל? בגלל שזה עניין של זמן עד שכוחות חדשים ישלטו במדינה הפלסטינית החדשה כמו שקרה בעיראק או בתימן או בסוריה?

רגע, רגע, איזה כוחות? מה הבחירה כאן? אה, הבנתי – הבחירה היא בין דאעש הסונית למליציות השיעיות של איראן? נו אז מה, אז מה אם רבע שעה מתל אביב או רעננה או כפר סבא או מודיעין יעמוד חייל איראני עם טיל מוכן לשיגור או איש דאעש בחצר האחורית של עזריאלי? זה אפילו יתרון! כשתמר זנדברג ואנוכי נרכוב על אופניים בשדרות רוטשילד יהיו לנו פחות משלושים שניות מרגע האזעקה עד שהטיל יפול! אתם יודעים כמה מהר צריך לרוץ במצב כזה? אתם יודעים כמה זה טוב לדיאטה? ותחשבו על הילדים הקטנים בגן בצפון תל אביב נניח? איזה כיף יהיה להם אם איש דאעש יעשה להם הפעלות בחצר של הגן? מה, לא?

איך שלא מסתכלים על זה  - שתי מדינות נראה כמו פתרון אפשרי ואופטימלי, אז איפה חותמים? אני עוברת למחנה השלום ועוקרת מהמחנה השני, לא זה ששיך לימין, זה ששייך לדבר המבאס הזה שנקרא מציאות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

גלית דיסטל אטבריאן

סופרת, פובליציסטית ואשת עסקים. הייתה מועמדת לפרס ספיר על ספרה "טווס בחדר המדרגות"

לכל הטורים של גלית דיסטל אטבריאן