שבועות: חג מתן תורה - לכולם
התבוננות במעמד הר סיני, העומד במוקד חג השבועות, מגלה רעיון מרכזי אחד שחוזר לאורך כל התיאור. אווירת ה"יחד". לא חוויה סקטוריאלית, שיפה רק לבני עלייה־אליטה מובחנת, אלא תורה אשר שייכת לרבים, על מגוון פרצופיהם, אמונותיהם ודעותיהם
אף על פי שאין לכך אזכור מפורש בכתובים, חג השבועות - שאותו נחגוג מחר בערב - נתקדש במסורת ישראל, מימים ימימה, כחג מתן תורה. רבבות אנשים, נערים וזקנים, גברים ונשים, ישראלים ובני הגולה, בכל רחבי העולם היהודי, ערים בליל החג, כל הלילה, כדי לבטא את מחויבותם לערך של לימוד התורה.
בבוקר, עם הנץ החמה, נוהרים רבבות אל הכותל המערבי לתפילת "ותיקין", נרגשים ושמחים. מי שחווה חוויה זאת עשוי לטעום שמינית שבשמינית מהתחושה שליוותה את מעמד הר סיני. כשעיניהם אדומות, ראשם מיטלטל בין ערות לשינה, שומעים הם את סיפורה המופלא של רות המואבייה, אמה של מלכות בית דוד, את חרוזי ה"אקדמות" הארמיים, וחוזרים לבתיהם מלאי גאווה. הם חלק מאותה מסכת מופלאה של תלמוד תורה, שחוליותיה מתחברות זו לזו בשלשלת ארוכה בת דורות.
אכן, באותה שעה ממש, שבה מתרחש מחזה מרנין זה, מתהפכים מאות אלפי יהודים אחרים על משכבם. חלקם לא טעם מעולם טעמה של תורה, חלקם האחר אינו חש שהיא רלוונטית לחייו ומעדיף להותיר אותה, אם בכלל, "להם", לדתיים. כשהם נפגשים עם התורה מפעם לפעם, במקרה הטוב הם נכשלים בלשונם, מגמגמים, נבוכים. ובוודאי אינם מבינים מה לדור ההיי־טק ולווייני החלל עם פרשיות התורה הישנות.
מציאות זו ממחישה היטב את המצב האנומלי שבו מיטלטלת ספינת התורה בדורנו. מצד אחד, דומה שמעולם לא היו כל כך הרבה אנשים, שרואים עצמם כמי ש"תורתם אומנותם", הוגים בה יומם ולילה ועושים את "דעת התורה" לקו מנחה בכל הליכותיהם. מצד שני, ובה בעת, לחלק גדול, גדול מאוד, מעם ישראל, התורה היא "כספר החתום", טקסט ארכאי, זר ומנוכר, שלא מעורר כל רגש שהוא.
התבוננות במעמד הר סיני, העומד במוקד חג השבועות, מגלה רעיון מרכזי אחד שחוזר לאורך כל התיאור. אווירת ה"יחד". העם כולו שותף למעמד. לא פלפול ולהטוטנות־יתר למדנית עומדים במוקד, כי אם הציוויים הפשוטים, האנושיים כל כך. מסר פשוט, חד, קולע. סאונד־בייטס של שתי מילים וחצי שנייה. "לא תרצח". "לא תגנוב". "לא תנאף". "לא תחמוד".
לא חוויה סקטוריאלית, שיפה רק לבני עלייה־אליטה מובחנת, אלא תורה אשר שייכת לרבים, על מגוון פרצופיהם, אמונותיהם ודעותיהם.
לימוד תורה, כך למדונו חכמינו זכרונם לברכה, חייב להיות "מורשה קהילת יעקב". אין הוא מסור רק לחלק אחד של העם, אלא לכולו. לא "אנחנו" הטובים, ו"הם" הרעים, אצלנו החוכמה ואצלם הסכלות וההוללות, לנו היושר והצדקה ולהם בושת הפנים, הפריצות והרמייה. בקבלת התורה שותף ה"עם" כולו. לא רק צדיקים וחסידים. אלא גם "בית יעקב", הנשים, ו"בני ישראל", סתם "עמך", והטף. "ויחן שם ישראל נגד ההר", כאיש אחד בלב אחד, "ויענו כל העם יחדו... וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים".
מן הסתם, אפשר שכבר אז חשב חלק מאותו "עם" ש"זה לא בשבילו", וביקש לעשות לו חיים קלים, למנות את משה רבנו, אדון הנביאים, שיהיה ה"מתווך" בינם לבין הקב"ה: "וירא העם וינועו, ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר אתנו אלקים".
משה רבנו לא הרים את הכפפה: הוא לא נטל לעצמו מונופול על התורה, אלא ציווה: "אל תיראו". בזכות זה, נשתרשה ברבות הימים תפיסה שלפיה "אין מוקדם ומאוחר בתורה". תורה אינה עוברת בירושה ואינה מסורה רק לבעלי ייחוס כזה או אחר. כדברי הרמב"ם בריש הלכות תלמוד תורה: "כתר תורה - הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר 'תורה ציווה לנו משה, מורשה קהלת יעקב'. וכל מי שירצה - יבוא ויטול".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם