אמה של מלכות או פרוצה? מה באמת חשבו על רות
כשנעמי ורות חוזרות לבית לחם אף אחד לא פורש לכבודן שטיח אדום, בקושי כוס מים מציעים להן. "שאני אכניס לביתי את המואבייה הזנזונת הזאת?" חשבו בליבם הנשמות הטובות של עם ישראל. ותראו מה יצא ממנה בסוף. סיפורה של רות הוא הסיפור של כולנו
מה האסוציאציה שעולה לכם כשמזכירים את שמה של רות המואבייה?שיבולים. ברור. הרבה שיבולים. ולמיטבי הלכת תיאורי צניעותה המופלגת. וחסד, הרבה חסד. כי מי לעזאזל תתעקש ללכת יד ביד עם חמותה לארץ זרה? ובועז. ורומנטיקה. ונשיקות בגורן. וכינורות. אובייס. וכמובן כמובן דוד המלך. הצאצא הכי חשוב של רות.
אבל מזל שאני פה לעשות לכם קצת סדר, כי כל הדברים הטובים האלו שדבקו בשמה של רות, שאף זכתה לכינוי "אמה של מלכות" והפכו את מגילת רות לסיפור מגה-פסטרולי, היו רחוקים מאד מהדברים שבאמת חשבו עליה בהתחלה הנשמות הטובות של עם ישראל.
מגילת רות מלמדת אותנו שאפשר לנצח כל סטיגמה.
צילום: מירי צחי
נלך קצת אחורה: אלימלך שהיה איש חשוב באותם ימים ויש סוברים אפילו שופט, אורז את אשתו נעמי ושני ילדיו מחלון וכליון והולך לרעות בשדה מואב, כי המילקי שם היה זול יותר. כפי שאתם מבינים, זה לא היה נראה טוב. ואז, למרות הרעב הגדול שבגינו הם ברחו מארץ ישראל ולמרות שהטלוויזיה במואב הייתה טובה יותר – דווקא שם מתים הוא ושני בניו שהספיקו לשאת את ערפה ורות, שתי נשים מואביות גוועלד. צחוק הגורל או עונש אכזרי? כך או כך נעמי נשארת עם שתי כלותיה – ערפה שמפנה את ערפה ונשארת בביתה, די בצדק בואו נודה על האמת, ורות שמחליטה לדבוק בה בכל מחיר. "אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך אמי ואלוהיך אלוהי".
ובכן, ברור למדי שכשנעמי ורות מגיעות לבית לחם אף אחד לא פורס שטיח אדום לכבודן. למען האמת זה היה בדיוק להיפך "ותהום כל העיר עליהן". כל הרכלניות של העיר יוצאות לראות כיצד נעמי, אשת השופט בדימוס, חוזרת על ארבע לביתה, ענייה וחסרת כל. מחזה מרהיב, לא? "הזאת נעמי?" מצקצקות הקצ'קס ומרוצות מאד מכך שוואלק, היא נראית נורא. אבל זה לא נגמר בזה. אף אחד לא מכניס לביתו את שתי הנשים העייפות מהדרך הארוכה ומציע להן ולו כוס מים. למה? אתרגם לכם סימולטנית את מה שאמרו עליהן אנשי בית לחם: שאני אכניס את השרמוטה הזאת שהיא הביאה לבית שלי?! או, איך היא מעזה לבוא לפה עם המואבייה הזנזונת הזאת? ומלא ביפים.
זה מה שחשבו בערך על מואביות. שזה בערך מה שחושבים נגיד אפילו עד היום על רוסיות. או בערך מה שחשבו על מרוקאיות בשנות ה-50 וה-60. (הרי לא לחינם פרחה הפך לשם נרדף למישהי זולה). וזה בעצם מה שחושבים על כל מישהו זר. שזה אולי הנשק הכי טוב מול זרים, ובעיקר - מול זרות. נטרול מידי וחסר פשרות.
כדי שתקבלו את התמונה המלאה וכדי שלא תאשימו אותי שאני מעלימה ראיות חשובות, נחזור עוד צעד אחד אחורה בשושלת המואבית: מואב נולד מיחסים שקיימה ביתו של לוט עם אביה, שאפילו לא התביישה בכך והנציחה את המעשה בשמו של הילד מו – אב כלומר מ-אב.
אז נכון, לכאורה הייתה סיבה טובה להתעלם לעד ולנצח נצחים מרות, הצעירה המוזרה שקשרה את גורלה בעם ישראל, אבל הפלא ופלא, דווקא מהמואבייה (ביפים) הזו - יוצא דוד המלך. האיש שמובטח לו ששושלתו לא תיקרע ממנו, האיש שמסמל את הגאולה השלמה. למה? כי בסוף, אחרי כל הסטיגמות ואחרי כל ההיסטוריה המשפחתית הבעייתית שממנה הגיעה רות, בסוף בסוף מגילת רות מספרת לנו שהכל שטויות. שאפשר לנצח כל סטיגמה, כל תורשה וכל מיני לשונות רעות שמתקשות להאמין שאנשים יכולים לקחת את גורלם בידיהם ואפילו להפוך להיות האמאמא של המלכות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם