ראשי » חדשות » דעות

ליבסקינד תמורת טראמפ

האם ראש הממשלה משתמש בסוגיית התאגיד כמסך עשן כדי להסיח את הדעת מהוויתורים המדיניים שלהם יידרש בקרוב?

שתי סוגיות בולטות העסיקו בשבועות האחרונים את דעת הקהל הישראלית: האחת היא הלחצים המדיניים שהחל להפעיל ממשל טראמפ על ישראל, והשנייה היא תאגיד השידור הציבורי. לכאורה אין קשר בין הסוגיות, אבל ההנחה עצמה טעונה בירור.

ראש הממשלה בנימין נתניהו עסוק בעיקר במהלכים המדיניים. מנגד, סוגיית התקשורת מעסיקה אותו ככלל זה שנים רבות, ובקדנציה הנוכחית במיוחד: הוא תבע לעצמו את תיק התקשורת, ואילץ את שותפיו לממשלה להעניק לו צ'ק פתוח בתחום זה.
 
ובכל זאת, הכפייתיות של נתניהו בסוגיית התאגיד הייתה גבוהה ותמוהה אפילו ביחס למכלול התנהלותו בתחום התקשורת, מה שמעורר את האפשרות שמא בכל זאת יש קשר בין סוגיית התאגיד לסיפור המדיני.

האמת היא שניתן להצביע על קשר כזה: מאז תחילת כהונתו של דונלד טראמפ מתרבים הסימנים לעסקה מזרח-תיכונית גדולה - משהו שבעבר כונה "בושהר תמורת יצהר". הכוונה היא לברית נגד איראן בין ארה"ב ובעלות בריתה הסוניות יחד עם ישראל, ובמיוחד נגד תוכנית החימוש הגרעיני של טהרן.

בתמורה תהיה ישראל מוכנה להציג ויתורים בחזית הפלסטינית, שלא ברור עדיין מה היקפם. ייתכן שנתניהו מאמין או מקווה ששוב יחלצו הפלסטינים את ישראל, יציגו עמדות קשוחות שימנעו ממנה את הצורך לסגת ממש, וכך ה"תמורה" הנדרשת תצטמצם להקפאת הבנייה מחוץ לגושים.

עסקה כזאת, אם אכן תתממש, תגרום לנתניהו בעיה קשה בבסיס התמיכה הימנית שלו. במקרה כזה הוא זקוק להסחת הדעת או "פיצוי" לאנשי הימין על הוויתור האידיאולוגי שהפגין. פיצוי כזה יכול להינתן בדמות מסע רדיפה מחודש נגד "השמאלנים בתקשורת".

ממילא, כבר זמן רב נראה שאת בוחרי הליכוד – להבדיל מאנשי הציונות הדתית – מעניין הרבה יותר לפעול נגד "השמאלנים והערבים" מאשר למען ההתיישבות ביהודה ושומרון. אם ההנחה הזאת נכונה, הרי שהמאבק נגד התאגיד בהחלט יכול לבטא סדר יום של מאבק בתקשורת כדי להסיח את הדעת מוויתורים בתחום המדיני. 

צריך להודות שיש בעיה מסוימת בניתוח הזה: דווקא התאגיד הציג בכרטיס הביקור שלו נבחרת מרשימה של עיתונאים המזוהים כימנים, ובמיוחד מקרב הציונות הדתית. איזה אינטרס יש לנתניהו לתקוף דווקא את כלי התקשורת המאוזן יותר מבין אלה שאינם מזוהים בבירור כימניים?

ניתן להשיב על כך שתי תשובות אפשריות: האחת היא שהמאבק בתקשורת ככלל מגבש את תומכיו של נתניהו - ובמיוחד בליכוד, כאמור - בלי שייתנו יותר מדי את הדעת על זהותם הפרטנית של האנשים העובדים בכלי תקשורת מסוים.
 

האפשרות השנייה מסעירה עוד יותר: אם ההנחה שפניו של נתניהו לוויתורים מדיניים משמעותיים אכן נכונה, ייתכן שדווקא העיתונאים הימנים של התאגיד הם אלה שמהם הוא חושש. מבחינת נתניהו, מדוע תממן ממשלתו כלי תקשורת שבו, למשל, קלמן ליבסקינד ישב לו על הראש בתוכנית יומית אוהדים ויבקר שוב ושוב את ויתוריו המדיניים?

לתצרף הזה צריך להוסיף מרכיב שלישי: החקיקה הנמרצת בתקופה האחרונה נגד ארגונים ופעילים המזוהים עם השמאל ונגד הציבור הערבי – דוגמת היוזמה למנוע כניסה לישראל מכל מי שמבטא תמיכה בחרם על ההתנחלויות, ובכלל זה לא מעט מיהודי ארה"ב, כולל כמה מן הבולטים שבהם, "חוק המואזין" או הסעיף בחוק הלאום המבטל את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית שנייה.

האם ייתכן שתמיכתו של נתניהו בכל אחד מן החוקים האלה, שבלעדיה היו בוודאי יורדים חיש מהר מסדר היום הלאומי, נועדה גם היא להיות חלק מאותו מסך עשן שבחסותו ימשיך נתניהו להציג את עצמו כאיש ימין נאמן אף בימים שבהם הוא מוכן לוויתורים מדיניים משמעותיים?
 
שאלה עצמית לסיום: מה אמור לחשוב על הצעדים הללו אדם כמוני, שבסך הכול מעוניין בקידום מהלך מדיני לכיוון היפרדות משליטה בפלסטינים, ובוודאי רוצה ברית עולמית לבלימתה של איראן? התשובה היא שהוא אמור לשמוח שמשהו אכן זז בכיוון הנכון, ובמקביל גם לחשוש שאם הדברים ייעשו תחת לחצו של אדם כדונלד טראמפ, שמעוניין ב"עסקה גדולה" ולעזאזל עם פרטיה המשעממים - הרי שהפרטים הללו עלולים להיות מאוד בעיתיים.

בכל מקרה, על אדם כזה להתנגד בתוקף לרדיפת אנשי תקשורת, אנשי שמאל או הציבור הערבי, גם אם הדבר נעשה כחלק ממהלך ל"הכשרת" ויתורים מדיניים שאולי נכונים כשלעצמם. עליו לעשות זאת לא רק בשל הנימוק המעשי, ולפיו התוצאה המדינית עלולה לא להתממש ובינתיים נישאר רק עם הפגיעה בציבורים משמעותיים, אלא מסיבה עקרונית: גם מהלך מדיני רצוי אינו מצדיק פגיעה במרקם החיים הפנימיים, הרגיש ממילא.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יאיר שלג

עיתונאי ב'מקור ראשון' וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מחבר ספרים על החברה הישראלית

לכל הטורים של יאיר שלג