רבקי, רק נשים כמותנו יודעות כמה את אמיצה
רק אנחנו, שצעדנו בדרך דומה, יודעות כמה אומץ נדרש ממך, רבקי הישראלי, כמה גבורה יש בך, כמה עוצמות. היית שם ככל שיכולת, עכשיו המשיכי הלאה, פרסי כנפיים, זה מגיע לך
רק מי שהייתה שם יודעת. רק אישה צעירה שעד אותו רגע כל חיה היו לפניה ונעצרו ברגע אחד יכולה להבין את תעצומות הנפש, האומץ והגבורה שנדרשו מרבקי הישראלי כדי לקום וללכת.
קשה לא לחשוב על ההורים של יהודה, דוד ואיריס, על ההתמודדות הלא פשוטה שלהם עם המציאות הקשה ועם הבקשה הכואבת הזאת, גם היא אם הכרחית. חז"ל אמרו שאל תדון אדם עד שתגיע למקומו. נקווה רק שאיש מאיתנו לא יגיע למקום הזה, לרגע הזה, לשיחה הזו שבין רבקי לבין חמיה וחמותה. הם, באצילותם, הקשיבו, ובכאבם הצליחו לראות גם אותך, אחשה צעירה שכל חיה עוד לפניה. הם הבינו, חיבקו, ושחררו אותך.
החברה כולה מצפה ממך להישאר בכל מחיר, לוותר על אהבה, זוגיות, בילויים משותפים וחיבוק. האנשים סביבך, שרוצים להגיד לך "קומי, לכי, הכול עוד לפניך", שותקים, אינם יודעים אם נכון להגיד או נכון לשתוק. אף אחד לא שואל לשלומך כבר שנים, כי הוא זה שחשוב, הוא זה שסובל. הוא הגיבור, הוא הלוחם. ואילו את, גיבורה, כל הכבוד לך, לא מוותרת ונלחמת, אבל עושה את תפקידך.
יהודה ורבקי הישראלי. המשיכי הלאה. צעדי בצד הכאב והקושי, ובני לעצמך עוד חיים.
צילום: באדיבות המשפחה
השנים חולפות, את מבינה שהידיים שפעם חיבקו אותך באהבה כבר אינן מסוגלות עוד. את מבכה את חייכם כפי שהיו, מחשבת מסלול מחדש, נלחמת בביורוקרטיה. כבר שנים לא ישנת בלילה, חייך כבר לא פרטיים, ביטוח לאומי הוא צלע שלישית, וביטוח סיעודי מבקר מדי פעם. בעלך, שפעם היה שלך, הפך לסמל. מדינה שלמה רוצה לחבק אותו, לגעת בו ולדרוש בשלומו. הם גם שעזרו, שחיבקו גם אותך, עזרו להנגיש את הבית למענו ונתנו לך קצת אוויר לנשימה.
את מנסה להמשיך, כי גם יש ילדים ומשפחה, ולפעמים נותרו מעט החברים שעוד לא נעלמו. יום אחד את מבינה שוויתרת קצת מהר מדי, שלא ידעת בדיוק לקראת מה הלכת. הקרבת את עצמך למענו והיית רוצה להמשיך לעשות זאת, כי הרי את אוהבת אותו, אבל את לא יכולה לוותר יותר. את לא יכולה לבכות יותר. את רוצה לחיות, את רוצה לשמוח, את רוצה עוד ילדים, את רוצה חיבוק.
המחשבות אינן פוסקות, המצפון מייסר, וגם הדעה המשפחתית, החברית והציבורית. את יודעת שיש לחופש שלך מחיר. את צריכה להשאיר מאחורייך גבר אהוב, את אביר חלומותייך, זה שנשאר רק גופו ככלי, אך מי שהיה שם קודם כבר איננו. זה שחיבק אותך פעם, שבנה איתך בית. אבל את לא יכולה למות יותר, ויום אחד החיים גוברים על הכול והחלטת ללכת.
יהודה הישראלי. המחשבות אינן פוסקות, המצפון מייסר, וגם הדעה המשפחתית, החברית והציבורית.
צילום: יהושע יוסף
רק אנחנו, שצעדנו בדרך דומה, יודעות כמה אומץ נדרש ממך, רבקי, כמה גבורה יש בך, כמה עוצמות. היית שם ככל שיכולת, עכשיו פרסי כנפיים, המשיכי הלאה. צעדי בצד הכאב והקושי, ובני לעצמך עוד חיים. זה מגיע לך. הרווחת את זה בכל הלילות של תפילה לשלומו ולשלומך. הרווחת את זה בימים שתפקדת כמו רובוט, ואף אחד לא ראה את הדמעות ששטפו את פנייך. הרווחת את זה בבדידות עצומה, כתהום ללא תחתית.
כשהייתי בת שלושים התעוררתי באמצע הלילה ומצאתי את בעלי נחנק במיטה. הוא עבר אירוע מוחי שכמעט עלה בחייו. הוא ניצל בקרב הזה, אבל אנחנו הפסדנו במלחמה. אחרי ניתוח מוח, חודשיים בטיפול נמרץ ועוד חצי שנה בשיקום החזרתי אותו הביתה. הייתי גיבורה, הרגשתי שאצליח במקום שבו אחרים נכשלו, אבל החיים כפי שהכרתי נגמרו.
בגיל שלושים החיים פתאום עצרו. כשחברות שלך חוגגות, את מסדרת תרופות בארון. כשהזוגות סביב יולדים ומחפשים שם לילד, את מנסה להגות את שמו של המטפל הזר. "את מדהימה", היו אומרים לי, "כמה כוחות יש לך". אבל לא יכולתי לומר להם שאני גוססת, שאני בודדה, שאני רוצה לחיות ולשמוח, שאני רוצה וכל כך זקוקה לו לצדי.
כל יום שעבר נזכרתי בעוד דבר שכבר לעולם לא יקרה. הוא כבר לא יצעד לצדי, הוא כבר לא יחבק, כבר לא יאהב. הוא כבר לא יוכל להפתיע אותך, הרומנטיקה חלפה מהעולם, האינטימיות מתה.
רק אנחנו, שצעדנו בשביל הכואב הזה, יודעות שהלילות עוד לא שלך. השלווה עוד לא מנת חלקך. אבל יום אחד, יש סיכוי - יום אחד את תחייכי, תצחקי ותהיי מאושרת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם