אני אשכנזי, אבל 'מזרחי', לפחות בעיני הממסד
גדלתי בשכונת פשע, העתיד היה צפוי מראש. למרות שהייתי תלמיד טוב – ההסללה הייתה ברורה. רק כשהגעתי לאוניברסיטה בגיל 30 נפקחו לי העיניים. במדינת ישראל יש שתי פלנטות ובזו שאני גדלתי אין לאנשים כמוני סיכוי. קוראים לזה עוני תודעתי
אני אשכנזי, פולני עם משקפיים, אבל 'מזרחי'.גדלתי בגבעת שמואל של תחילת שנות ה-90, שהייתה מזוהה עם משפחת הפשע אלפרון והנרקומנים שהסתובבו בשכונות הישנות, שלא כמו היום שהיא נחשבת לרמת אביב ג' של הציבור הדתי לאומי. ההורים שלי, אז זוג ספרנים דל אמצעים, קנו בתחילת שנות ה-80 דירה בשכונה 'הוותיקה' בגבעת שמואל פשוט כי היה שם זול.
גבעת שמואל הייתה מחולקת לשני אזורים מרכזיים. האחד, שכונת 'רמת אילן' הסמוכה לאוניברסיטת בר אילן – שם התגוררו 'האשכנזים', הבנים והבנות של המרצים, בעלי המקצועות החופשיים כמו עורכי דין, רואי חשבון ופסיכולוגים, והשכונה 'הוותיקה' שבה גרו אנשים שברובם עבדו בעבודות כפיים.
גם בתי הספר שלנו היו נפרדים. ילדי השכונה הוותיקה, מזרחים ברובם, למדו בבית ספר 'יגאל אלון', והאשכנזים בבית הספר 'בן גוריון'. לא לערבב חס וחלילה. סמלי, לא? מעניין מה בן גוריון היה חושב על זה. הכללים היו ברורים: אלה לא משחקים עם אלה. ילדי רמת אילן לא היו מגיעים ל'וותיקה', וגם טענו שהם תושבי רמת גן ולא תושבי גבעת שמואל חס וחלילה.
וכך גדלתי בשכונה שהיה בה לא מעט פשע. עד גיל 16 הספקתי לחוות ניסיון דקירה בבית הספר יסודי, ניסיון לינץ', שממנו ניצלתי בנס, של עשרה בריונים מרמת עמידר שרדפו אחריי ואחרי חברים שלי עם מקלות וברזלים, ובכלל ראשים של חברים שהוטחו בברזיות ובמדרכות היו דבר שבשגרה.
בסביבה כזו, שהייתה ידועה בזכות משפחות הפשע ששלטו בה, לא היו לי הרבה אפשרויות, העתיד כבר צפוי מראש. למרות שהייתי תלמיד טוב – ההסללה הייתה ברורה. אמנם נסתרת, אבל ברורה.
אשכנזי, אבל 'מזרחי', לפחות בעיני המערכת. כך, נשלחתי לתיכון בפרדס כץ. את הילדים משכונת רמת אילן, תודה ששאלתם, שלחו לתיכונים 'הטובים' ברמת גן ובגבעתיים. באורח פלא האשכנזים הגיעו לבתי הספר העיוניים הטובים והמזרחים ברובם הגיעו לבתי ספר עיוניים חלשים או לתיכונים מקצועיים.
כשהעתיד שלך מתחיל ומסתיים בכיתת מב"ר, מה הפלא שהגיוס לצה"ל הופך בן רגע לכרטיס הכניסה שלך לעולם האפסנאות? מצאתי את עצמי מרים משאות כבדים שמלגזות צריכות להרים, ולאחר תאונת עבודה הועברתי לעבודה משרדית בארכיון ספרים ישנים במרתף בבסיס.
ישבתי שם, לבד, והכתיבה הייתה לי למפלט. התחלתי לכתוב שירים בסגנון מזרחי. ואפילו אזרתי אומץ ופניתי ליהודה קיסר, הגיטריסט האגדי שהיה לו אז אולפן הקלטות מצליח ואמר לי: "אתה חי בסרט, אף אחד לא ייקח את השירים שלך".
אז חי בסרט או שלא, המשכתי לכתוב, ומאז ועד היום 50 שירים שלי כבר יצאו לאור. אם אתם מאזינים לעופר לוי, מושיק עפיה, רינת בר, משה כהן, לידור יוספי, תמיר גל, ראובן המלאך ועוד אז אתם מכירים. בתעשייה קראו לי "האשכנזי של המזרחית".
אחרי שנים של עבודות מזדמנות, מחלוקת לחמניות ועד מכירות מדלת לדלת, ולצד זה כתיבת טור על מוזיקה מזרחית בפנאי פלוס בשם 'גפילטע ים תיכוני', התקבלתי לעבודה במקום רציני ומסודר עם תלוש!
לאחר שלוש שנים ב"כללית", נפתחה בפניי האפשרות לצאת ללימודי תואר שני על חשבון העבודה. בלימודים באוניברסיטה הנחשבת הכרתי לראשונה את צפון תל אביב מקרוב. ראיתי את כל הבתים המפוארים שמעולם לא חלמתי אפילו לבקר בהם, נפגשתי עם אנשים שמעולם לא יצא לי להיפגש, שחיו בכוכב אחר מבחינתי. השיחות על אירופה וארצות הברית, הפוליטיקה, הכנסת, החברים שלהם בחלונות הגבוהים והקשר לכל המי ומי בחברה הישראלית היו חוויה מטלטלת עבורי.
בגיל 30 קיבלתי הלם תרבות ורק אז נפל לי האסימון. הבנתי שמשהו עמוק בסיפור של שוויון הזדמנויות שגדלתי עליו פשוט לא נכון, וזה מבחינתי בדיוק עוני תודעתי. צירוף מילים שלא תמצאו בגוגל ולא בוויקפדיה. עוני תודעתי או עוני במחשבה, בא לענות על השאלה למה בגילאים הבוגרים כשיש כבר בחירה אישית, חופש פעולה והזדמנויות זמינות לכאורה, עדיין יש את אלו שתמיד יקפצו על הרכבת להצלחה ואחרים יישארו מאחור ללקט את השאריות של ה"מצליחנים".
בן המעמד הגבוה, הכי בינוני וחסר כישורים ייחודיים יעקוף בסיבוב ובהליכה את האיש הכי מוכשר בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, הוא בתודעה כבר מנצח, הוא יודע ומכוון מגיל אפס לאן ללכת ומה לעשות בשביל לשמר את מעמדו החברתי ולהתחזק, ויש לו גם את כל המשאבים בעולם לעשות את זה. בזמן שלילדי השכונות אין מושג מה הנתיב והדרך להתקדמות בסולם החברתי.
מה זה מנכ"ל, איך הוא נראה, איך הוא מדבר? איך נראה חבר כנסת? איך מגיעים לשם? איך תדע אם אתה לא מכיר ולא פגשת אחד כזה מעולם? וגם אם שמעת, לעולם לא תאמין שאתה יכול.
אני כשלעצמי, הצלחתי לטפס לאט לאט בהתמדה על גבול האי שפיות ושתי עבודות מסביב לשעון, כמעט תמיד. בגיל 34 אני מסתובב במסדרונות הכנסת, אומנם בשיער מלבין, עם משכנתא ותינוק בבית, כשילדים רווקים שצעירים ממני בשבע ושמונה שנים עושים את אותו תפקיד של עוזר פרלמנטרי - אבל אני שם. ואני ממשיך ללכת בידיעה ברורה שהעוני התודעתי עיכב אותי, אבל גם עיצב אותי, ובטוח שהוא לא ינצח אותי.
ולכל אותם חשובים שמסננים וממיינים נערים ונערות בגיל 14 ופחות, בין בתי ספר לחכמים לבית ספר לטיפשים, בין בתי ספר עם מסלול ישיר ל-8200 ולדוקטורט, לבתי ספר עם מסלול מהיר ל'פועלים שחורים' תחשבו עוד פעם על הילד, ואל תכוונו אותו לפי מוצא או מקום מגורים.
חשוב לי שכמה שיותר אנשים יידעו את זה, שכל אותם ילדים וילדות בפריפריה החברתית והגאוגרפית הם לא טיפשים ולא מטומטמים, ולא המילה שאני כל כך שונא "שכל בידיים", או עצלנים, או עילגים וכל הדברים הנוראים שכל אותם "אינטליגנטים" בפני עצמם אוהבים להגיד - אלא חכמים ומוכשרים לא פחות.
ישי ויסמן, נשוי פלוס אחד, יועץ פוליטי ופרלמנטרי ליו"ר ועדת הרפורמות בכנסת – ח"כ רחל עזריה ('כולנו')
אקו"ם