הליכוד מודל 2017 החליף את מועצת יש"ע
הנאום של נתניהו בכנסת, מול המתנחלים שהקפידו על כל מילה, היה חזרה מהדהדת מנאום בר־אילן. "בכל מצב איש לא ייעקר מביתו", הבטיח, מה שאומר שגם ישות פלסטינית לא תקום
מי שהיה אצל בנימין נתניהו בזמן האחרון מצא ראש ממשלה שמוכן להמיר את שמה של הרשות הפלסטינית הנוכחית ולקרוא לה "ישות פלסטינית מינוס". הישות הזו תהיה מפורזת, נטולת גבולות עצמאיים, לא יהיה לה צבא ולא חיל אוויר, אלא רק כוחות שיטור שישמרו שם על הסדר והניקיון. מאז נבחר דונלד טראמפ לתפקידו בינואר האחרון לא תמצאו אצל נתניהו את המילה "מדינה פלסטינית". אפילו לא "מדינה פלסטינית מינוס", כפי שנהג לומר בימי אובמה. היום הוא מדבר רק על Entity (ישות).
בכל מצב פוליטי אחר היו הליכודניקים קופצים על התוכנית המדינית המינורית הזו, שאין לה כמובן שום היתכנות. הרי הפלסטינים, גם אם הם רוצים מדינה, לא יסכימו לישות קנטונית כזו בנוסח בופוטצואנה. אבל גם הרעיונות הללו של נתניהו נדחים על הסף. הליכודניקים של היום שונאים אפילו את האוטונומיה המצחיקה שהציע מנחם בגין לפלסטינים בהסכמי קמפ־דיוויד 1979. התוכנית של נתניהו הרבה יותר קשוחה מזו של בגין. היא לא מאפשרת לפלסטינים זכויות פוליטיות ובחירה בין אזרחויות בסוף הדרך. אבל בליכוד לא רוצים לשמוע גם על זה.
נתניהו בטקס לציון 50 שנה לששת הימים (ערוץ הכנסת)
הליכוד מודל 2017 החליף את מועצת יש"ע, או ההפך, מועצת יש"ע החליפה את הליכוד. נתניהו שבוי לחלוטין בתוך ישות קיצונית הומוגנית אחת: הליכוד, הבית היהודי והמתנחלים. זה לא משנה אם יוסי דגן, איש הליכוד, ראש המועצה אזורית שומרון, שיגר את האיום שלו להפיל את נתניהו על דעתם של ראשי מועצת יש"ע האחרים. נראה שלא, להם יש טקטיקה שונה. אבל התוצאה אחת. נתניהו מתמסר מרצון, או נכנע או מתקפל. הוא יושב עם דגן בבהילות ביום שני ומספק לו הסברים. מתי ראש הממשלה נועד בארבע עיניים עם כרמל סלע, ראש מועצת חוף הכרמל, למשל? אם סלע יבקש, אולי יימצא לו מקום בלו"ז עוד שנתיים.
ביום שלישי שילם ראש הממשלה במטבע קשה. ראשי מועצת יש"ע תפסו בעלות, כדרכם, גם על מלחמת ששת הימים, וצירפו לציון 50 שנה למלחמה את חידוש ההתיישבות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן. החבר'ה שכחו או לא ידעו כנראה כי מנהיגי הציבור הדתי־לאומי באותם ימים, בעיקר שר הפנים ויו"ר המפד"ל חיים משה שפירא, הצביע בממשלה נגד המתקפה הישראלית בחמישה ביוני 1967, שפתחה את המלחמה. השר שפירא התנגד לשחרור (או כיבוש) ירושלים במהלך המלחמה, תבע להחזיר את כל השטחים שנכבשו והחזיק בדעתו חודשים רבים אחרי המלחמה, גם בתוך האופוריה הלאומית הגדולה. שפירא התנגד גם להחלת החוק היהודי על יהודה ושומרון.
אבל היום אין שפירא. יש זמביש. אין יוסף בורג, אבל יש בנט. בממשלה ובסביבה הפוליטית המיידית של נתניהו אין קול שפוי אחד, או אפילו מי שיעז לאתגר אותו בעמדה קצת שונה. הנאום של נתניהו באודיטוריום בכנסת, מול המתנחלים שהקפידו על כל מילה, היה חזרה מהדהדת מנאום שתי המדינות בבר־אילן. גם מרעיון המדינה־מינוס לא נותר דבר, כי הרי המתנחלים מתנגדים לו. "בכל מצב איש לא ייעקר מביתו", הבטיח נתניהו, מה שאומר שגם ישות פלסטינית לא תקום בשום מקום.
ביום רביעי המשיך נתניהו את התנופה הלאומנית, כאילו יצא לכבוש מחדש את השטחים. בבוקר הודיע שר השיכון שלו יואב גלנט (שנמצא כבר עם שתי רגליים בליכוד), על בניית עשרות אלפי יחידות דיור בקרני־שומרון, באריאל ובמודיעין־עילית. לפני הצהריים הייתה אצל נתניהו שגרירת ארה"ב באו"ם ניקי היילי, שיכולה בקלות להיבחר במקום הראשון בפריימריז של הליכוד. נתניהו אמר להיילי שלא ייתכן שיהודי לא יכול להתיישב בכל מקום, והיא הנהנה בהסכמה. נתניהו גם עשה שם שיימינג לאבו־מאזן, ותבע מארה"ב להכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן.
אחרי הצהריים היו ראשי מועצת יש"ע אצל נתניהו, כי לא יכולה לעבור דקה בלי לעסוק בהתנחלויות. הם יצאו עם פרצופים מאוכזבים, כי תמיד טוב להיראות לא מרוצים. ראש מועצת יש"ע אבי רואה דיבר בכל זאת על תוכניות חדשות, על הרחבת היישובים, תשתיות בלי הגבלה והתנחלות חדשה בסמכות וברשות. אילו הייתי מתנחל אדוק הייתי דורש מראש הממשלה גם לחזור לגוש קטיף, ולהקים מחדש את 21 ההתנחלויות שפונו בהתנתקות.
למה לא בעצם? המתנחלים כמהים לימים האלה. אני רואה את סרטי הערגה לרצועת עזה. בעוד שבועיים תיחנך בירושלים כיכר גוש קטיף, וראש העיר ניר ברקת, הליכודניק החדש, יגזור את הסרט. במצב הפוליטי הקיים אפשר לממש את החלום של דניאלה וייס ולהתנחל מחדש אפילו בעצמונה. איום דק על נתניהו וזה עובד.
אריה דרעי היה לפני 30 שנה נפתלי בנט. דרעי, כמו בנט של היום, רצה לחבב את מפלגתו ש"ס על הציבור הרחב. הוא ביקש לבנות לה פנים נעימות, לחבר אותה אל השורשים היהודיים, דיבר על יהדות ספרד התמימה ועל החזרת העטרה ליושנה. דרעי רצה לראות בש"ס את הליכודניקים שהולכים לכדורגל בשבת, את בני המשפחות של החוזרים התשובה, את כל מי שטעם קיפוח, או מסרב להזדהות עם כל סוג של אפליה עדתית.
דרעי ביקש להראות שהוא פוליטיקאי ספרדי־חרדי מסוג חדש. בניגוד לחזות הזועפת של המפלגות החרדיות האשכנזיות הוא רצה להפגין מדיניות מתונה ואופי קליל. החברים הטובים ביותר שלו היו מהמגזר החילוני, אביגדור ליברמן וחיים רמון. השפה העממית ומניירות הסחבק של הרב עובדיה יוסף החדירו בתומכי ש"ס תחושה דתית מזמינה, אבל לא מחייבת. הדימוי המבריק של דרעי וההשפעה הרבה שצבר בממשלות השונות הילכו קסם על רבים, וכבר אמרו שהוא יהיה ראש ממשלה. הטעות שלו הייתה שלא שילב בש"ס אנשים מהמגזרים שאליהם רצה להגיע.
החזון הגדול של דרעי וש"ס התנפץ בהדרגה. הניסיון לגרור את הציבור הספרדי מהימין לשמאל לא עלה יפה. אחרי שעזרו להפיל את ממשלת הימין במרס 1990, ש"ס נכנעה ללחץ הרחוב שלה וגם למפלגות האשכנזיות ולא נתנה יד להקמת ממשלת שמאל בראשות שמעון פרס. גם ניסיונות ההשתלבות של ש"ס בממשלת יצחק רבין, העבודה ומרצ, לא עלו יפה. ש"ס הסתבכה עם הסכמי אוסלו, השותפות עם מרצ נכשלה, וכשדרעי הועמד לדין ונאלץ לפרוש מהממשלה בספטמבר 1993 פרשה גם הסיעה שלו, ולא חזרה מאז לזרועות השמאל.
דרעי הצליח לעשות מנדטים בדרך גאונית מההסתבכות הפלילית שלו. בבחירות 1999 גרפה ש"ס 17 מנדטים בשיטת הבחירה הישירה. הליכודניקים הזדהו עם דרעי בדרכו לכלא, והצביעו עבור ש"ס לכנסת ונתניהו לראשות הממשלה. אבל מרגע זה החלה הנסיגה של ש"ס. המפלגה הלכה והסתגרה, ולא הצליחה לפרוץ את מחסום ה־11 מנדטים (למעט 12 מנדטים בבחירות 2006). המהפכה הספרדית הגדולה התכנסה בביתו של הרב עובדיה, והוא שהשאיר אותה בחיים, אבל לא פרץ איתה קדימה.
דרעי חזר לעניינים לפני חמש שנים והשתלט על ש"ס בחוכמה, אבל זה לא היה אותו דרעי של פעם. הרב עובדיה הלך לעולמו, אלי ישי סולק מהשורה והקים מפלגה מתחרה, והציבור הספרדי נקרע. ש"ס הפכה למפלגת נישה מרוחקת של שבעה מנדטים. עכשיו דרעי הסתבך שוב בחקירות פליליות. הוא נע בין משרדי להב 433, חצרות רבנים ובתי כנסת, בדיוק כמו לפני 28 שנה, רק בלי הסימפטיה העממית, ועם הרבה יותר אויבים בציבור הספרדי שמחכים לנפילתו. המכה קשה. רוב האנשים ידברו איתך היום על מפלגה נכלולית וחסרת תקנה.
אין לדעת מה יקרה אם דרעי יועמד לדין שוב וייאלץ לפרוש מהפוליטיקה בפעם השנייה. אם בתנאים האלה ש"ס תעבור את אחוז החסימה ותשיג ארבעה מנדטים זה ייחשב הישג.
את גמר ליגת האלופות במוצאי שבת האחרונה, בין ריאל מדריד ויובנטוס (1:4 לריאל) ראיתי בבית קפה אפלולי ליד השוק ברבאט, בירת מרוקו. המרוקאים היו בעד ריאל. אני ובני בן ה־13 עודדנו את יובנטוס. הצטרף אלינו תייר איטלקי מוטרף מטורינו.
המרוקאים קפצו ממקומם ארבע פעמים, עם כל גול של ריאל ואנחנו רק פעם אחת. שרנו, צחקנו והתאכזבנו ביחד, עשרות ערבים באמצע הרמדאן, נוצרי אחד ושני יהודים. בסוף הערב התחבקנו ונפרדנו לשלום. לאיש לא היה אכפת באותן דקות מרתקות שמלך מרוקו החרים את הכנס בליבריה מכיוון שבנימין נתניהו נאם שם. שוב הוכח שאפילו יריבות ספורטיבית קשה יכולה להיות שמחה - אם הפוליטיקה נשארת בחוץ.
אקו"ם