ראשי » חדשות » דעות

העצמה נשית - צמד המילים השנוא עלי בעולם

אמנות יכולה להתגייס עבור אידיאלים חברתיים, אבל היא צריכה להיזהר מאוד כשהיא עושה את זה. אם יש לכם דופק ו-30 שקל בארנק, רוצו לראות את הסרט של ניר ברגמן "להציל את נטע". זו העצמה נשית מפוארת, ואומרת את זה אישה שסולדת מהמילים האלו

אם יש צמד מילים שאני לא מסוגלת לסבול הרי הוא - "העצמה נשית". אני לא סובלת את המילים האלה כשהן לחוד וממש מתעבת אותן כשהן ביחד. אני לא מאמינה בהעצמה כמו שאני לא מאמינה בהכלה, כמו שאני לא מאמינה בהסללה, כמו שאני לא מאמינה שהאחר הוא אני. לפעמים אני מאמינה במה שעומד מאחורי המילים האלה אבל בדרך כלל אני לא מאמינה למי שאומר אותן.

גם את המילה "נשית" למדתי לשנוא. פעם המילה הזאת הייתה תמימה ונחמדת, היום כבר לא, היום אני יודעת שאם אני אשמע את המילה "נשית" ברדיו, בדרך כלל תעמוד מאחוריה מישהי כועסת, או מוחלשת, או שניהם. הדבר היחיד שיותר גרוע מלהתקל בצמד המילים "העצמה נשית" בתכניות האקטואליה, הוא למצוא אותן ביצירות אמנות.
 
ואת זה אני אומרת כמי שמעריכה אמנות, לא כמי שמזלזלת בה. זה קורה יותר ויותר – אמנים שמגייסים את האג'נדה הפוליטית שלהם לתוך היצירות שהם מביאים לעולם. לתחושתי זה לא מחנך אף אחד, זה רק גורם ליצירה להיות פחות טובה.

שונדה ריימס, היוצרת של "האנטומיה של גריי" היא דוגמה מצויינת לכך – שונדה היא אישה שחורה, עצמאית וחזקה והיא מחנכת את הצופים שלה להבין את זה, או יותר נכון מאלפת אותם עם שוט.

הסדרה שלה שהתחילה כסדרת נשים חביבה ובלתי מזיקה שמצליחה לסחוב עלילה באופן סביר ולעיתים אפילו מענג, הפכה עם השנים לבית ספר חינוכי קפוץ תחת וכועס – בית החולים של הסדרה מנוהל רק על ידי נשים שחורות עצמאיות וחזקות, יש בו יותר רופאים שחורים מרופאים לבנים ואין שם אפילו רופא יהודי אחד.

חשוב לי לציין שאין לי דבר נגד נשים שחורות עצמאיות וחזקות, אני בעצמי אחת כזאת, אבל שונדה ריימס עמדה יום אחד ובחרה בין אמנות לבין הטפה וחינוך ובחרה באופציה השנייה. ברגע הזה היא הפכה אוטומטית ליוצרת הרבה פחות טובה.
 
כי הנה העניין עם אמנות – היא יכולה להתגייס עבור אידיאלים חברתיים, אבל היא צריכה להיזהר מאוד כשהיא עושה את זה. לסטודנטים שלי לכתיבה אני מסבירה את זה ככה – אל תסבירו לי, אל תחנכו אותי, אל תטיפו לי, אל תאכילו אותי את האג'נדה שלכם עם כפית.

במקום זה תראו, תראו לי דרך דמויות שיש בהן אמת, דרך סיפור שיש בו עומק, דרך יצירה שיש בה עולם פנימי מהודק ששום דבר לא "נכפה עליו". זה הרבה יותר קשה ליצור יצירות כאלה אבל המעטים שמצליחים מרוויחים פעמיים – היצירה שלהם עומדת כיצירת אמנות טובה יותר, והמסר של היצירה מחלחל לתוך העצמות ומשנה את התפיסה של הצופה לנצח מבלי לעורר בו אנטגוניזם.

וכאן נכנס ניר ברגמן, אחד היוצרים המבריקים בהקשר הזה. אף אחד לא יודע לכתוב ולביים נשים כמו ברגמן, אם הייתי צריכה להגדיר במשפט אחד את הגדולה של איש קולנוע הזה הייתי אומרת שהוא מצליח להיות כל מה שאלמודובר מנסה ונכשל.

זה היה ניכר מאוד בסרט המופלא "כנפיים שבורות", זה הלך קצת לאיבוד בסרט "יונה" וזה חזר בקול תרועה וחצוצרות בסרט החדש והמופתי שלו "להציל את נטע". הסרט מבוסס על ספרו של ערן בר גיל "הברזל" והוא נכתב בשיתוף פעולה בינו לבין ברגמן. נטע למרבה ההפתעה הוא גבר, לא אישה, נטע הוא גבר שזקוק להצלה, בעיקר מעצמו. מי שמצילות אותו הן ארבע נשים שהוא פוגש באופן אקראי במהלך שנה אחת.
 

לכל אחת מהנשים האלה יש סיפור משלה, כל אחת מהן רואה אותו, משפיעה עליו, חומלת עליו, מעוררת אותו וכולן עושות את זה כמעט באופן בלתי מודע, רק בגלל העובדה שהן מי שהן. מי שיצפה בסרט הזה יקבל שעה וחצי של שיר הלל למין הנשי, שיר שאין בו אף לא תו מזויף אחד, אין בו כפייה, אין בו אג'נדה אופנתית, אין בו "אני אישה שחורה וחזקה" ואין בו בולשיט – בסרט הזה יש רק אמת צרופה מהסוג שגורם לך לשבת על הכיסא באולם הקולנוע עם תמהיל גופני מטלטל של צמרמורת ודמעות ופליאה ושיתוק ואגרוף חזק מאוד (לרגעים חזק מדי) בבטן.
 
ארסנל השחקניות שמביאות בסרט הזה את תפקיד חייהן בזו אחר זו הוא מטורף, באמת מטורף – שנים לא נתקלתי במפגן כזה עוצמתי של כישרון, ברגמן שמבין לעומק את המנגנון הנשי, מבין גם את המנגון של השחקניות שלו – רותם אבוהב שפותחת את הסרט, קורעת את המסך רק במבט, מעולם לא ראיתי אותה מדויקת כלכך, כמו קרן לייזר.

אבוהב מעבירה את השרביט לנעמה ארלקי שמשחקת שקט ונקי ולכן נוגע, אחריה מגיעה עירית קפלן המצויינת ולבסוף מקנחות נטע ריסקין ומי שמגלמת את אחותה, השחקנית נוריה לוזינסקי ושתיהן מפילות את הלסת לרצפה ובועטות לצופה בבטן ללא רחמים פעם אחר פעם, עד כדי כך שבשלבים מסויימים הצצתי לצדדים כמו כדי לשאול את הצופים שישבו לידי – תגידו, זה אמיתי הדבר הזה? איך זה יכול להיות? מה זה?

לברגמן היה הרבה מה לומר בסרט הזה, על זוגיות, על זוגיות חד מינית, על אמהות, על נשיות, והוא הצליח להכניס את הכל מהדלת האחורית בלי להטיף אפילו לרגע. כשהצלחתי לקום מהכסא באולם הקולנוע פלטתי ארבע מילים שבחיים לא חשבתי שיצאו לי מהפה – "איזו העצמה נשית מפוארת". אם יש לכם דופק ו-30 שקל בארנק – רוצו, רוצו לראות את הסרט הזה. "להציל את נטע".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

גלית דיסטל אטבריאן

סופרת, פובליציסטית ואשת עסקים. הייתה מועמדת לפרס ספיר על ספרה "טווס בחדר המדרגות"

לכל הטורים של גלית דיסטל אטבריאן