כשהקהילה הרפורמית של ג׳ואישוויל הכריזה מלחמה על ישראל
ביטול מתווה הכותל הרעיש את הפדרציה הרפורמית של ג'ואישוויל. בתגובה החליטו ראשיה להעניש את מדינת ישראל, וזה מה שקרה מיד אחר כך
כריס סמית, לשעבר מוישי רוזנפלד, היה מזועזע. כראש הפדרציה של ארגון־הגג ליהדות רפורמית בג'ואישוויל, עיירה בינונית אך תוססת במערב התיכון האמריקני, אירועי השבוע סביב מתווה הכותל נטעו בו את התחושה שאי אפשר עוד להבליג.
עם שחר הוא שלח בקבוצת הווטסאפ של חבריו להנהגה, 'יהודי? תתקדם!', הודעה המבשרת על פגישת חירום שתתקיים עוד הערב במשרדיה המרווחים של הפדרציה באזור התעשייה החדש של גו'אישוויל. אחת מחברות הקבוצה, שבאחרונה החלו רינונים שהיא נפגשת לצורכי שידוכין עם רב קונסרבטיבי, העזה לשאול אם אפשר אולי לדחות את הישיבה, נניח, למחר בערב – כלומר, מוצאי שבת. כריס השיב לה בבוטות: "'עת צרה היא לג'ייקוב', כמו שנאמר בתנ"ך. נפגשים הערב. האופר המקסיקנית גם ככה עושה אצלנו את הקידושים בחודשים האחרונים. נעשה את זה זריז ונגיע לגפילטע פיש".
אחרי תפילת ערבית של ליל שבת ברוב עם, הם נכנסו לרכבים והגיעו אחד־אחד לישיבה, מגולחים למשעי ולבושים למופת: ג'ייל אדמס (אביגיל אבודרהם לשעבר), צ'אק מנדז (צחי מנדלוביץ', שהגיע למערב התיכון כשליח אחד הארגונים הציוניים בגיל 21, וכיום כבר מגדל בו נכדים) ועוד ועוד. אין מה לומר, שמנה וסלתה של יהדות ארה"ב החזקה והבלתי מתנצלת התכנסה בחדר אחד.
"נדמה לי שאין צורך בהקדמות מיותרות", פתח מוישי רוזנפלד לשעבר את הישיבה המתוחה. "כולנו חווינו השבוע את סטירת הלחי האדירה שהוטחה בנו מכיוון ממשלת ישראל. הגיע הזמן להשיב מלחמה שערה. יש לי כבר כמה הצעות, ואשמח לשמוע גם את שלכם". רוזנפלד הביט אנה ואנה, וכשראה שאין מתנדבים פתח בהפגנתיות את המחשב הנייד, חיבר אותו למקרן ובתוך כמה שניות הואר ריבוע אור תכלכל על הקיר שממול. "אני לא מאמינה שגם לזה הוא הכין מצגת", לחשש צחי מנדז לעבר ג'ייל אבודרהם, שהנהנה אליו בחזרה בחיוך מתוח.
"פעולה ראשונה", הרעים כריס סמית, תוך כדי שהוא מקיש על מקש ה'אנטר' ומעביר לשקופית הראשונה, "היא לעצור מיד את כל התרומות שאנחנו אוספים למען מדינת ישראל".
"אה, זאת תהיה קצת בעיה", גמגם ג'ייסון פוסטר - יוסי פלדמן, אגב - גזבר הפדרציה זה 28 שנים. "כן ג'ייסון, בוא תסביר לנו למה זו תהיה בעיה", האדים סמית. "כי אולי אתם לא זוכרים, אבל אחרי שאירחנו פה את מוחמד בכרי במסגרת 'שבוע התמיכה הרפורמי באמנות ישראלית מקורית' והקרנו את הסרט 'ג'נין ג'נין', החלטנו בישיבה סוערת שאנחנו מפסיקים מאותו יום את התרומות למדינה שנוהגת כך באוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. התורמים מהקהילה שהחליטו להמשיך לעשות זאת כבר לא רשומים אצלנו כמה שנים. הם עברו ל'בית ישראל' של הרב פוגלמן המודרן־אורתודוקס".
"או־קיי", אמר כריס־מוישי רוזנפלד, "יש עוד הרבה צעדים אחרים". נקישה קטנה על המחשב, והשקופית הבאה עלתה על הקיר: "מפסיקים להגיד 'מי שבירך' לחיילי צה"ל בבתי הכנסת".
"כריס", הפעם היה זה תורה של ג'ייל, "אתה לא זוכר את הוויכוח הסוער שהיה לנו לפני חמש שנים? החזנית לא הסכימה שיגידו 'מי שבירך' לחיילי צה"ל בלי שיזכירו את חיילות צה"ל, אז הסכמנו שכדי לא לעורר מחלוקת לא נגיד את הברכה בכלל".
"אני זוכר את זה מצוין", השיב כריס בחוסר סבלנות גובר והולך, "אבל אני זוכר גם שלפני שנה בערך פתרנו את הבעיה בכך ששינינו את הנוסח ל'מי שבירך את חיילי צה"ל, ולא משנה מהו מינם המגדרי".
"נכון", השיבה ג'ייל, "אבל מיד התפתח ויכוח חדש שבו נטען שלא יכול להיות שאנחנו מברכים את חיילי צה"ל בלבד, ולא את שאר לוחמי הצדק בעולם כולו, ללא אפליית עדה, לאום ודת".
"אבל גם את זה פתרנו, אני זוכר בדיוק", זעק כריס, "הרי קבענו בתקנון שיגידו מעכשיו 'מי שבירך את כל הלוחמים למען צדק בכל מקום שהם'".
"אתה צודק", ענתה ג'ייל בקול נמוך, "אבל ממש השבוע עלה טיעון חדש, כנראה פספסת את המייל. 35 נציגות מקהילות שונות שלנו באזור החליטו שלא יכול להיות שנגיד 'מי שבירך' בלי להוסיף גם "ו/או מי שבירכה". זו אפליה מגדרית שלא מקובלת על רבים אצלנו, ואני חייבת להגיד שיש משהו בדברים שלהן".
כמה שניות של מבוכה חלפו עד שמוישי סמית התעשת. "טוב, אז נעבור ישר לתותחים הכבדים", הוא אמר. השקופית הבאה הייתה מעוטרת בתמונה של גבעת הקפיטול, והיה כתוב בה כך: "הפסקת השתדלנות הפוליטית בוושינגטון למען ישראל".
"את זה אנחנו בהחלט יכולים לעשות", אמר צ'אק, וגרם לחיוך קטן להפציע על פניו של מוישי רוזנפלד לשעבר. "אבל נדמה לי שהממשלה בישראל תברך על כך", הוא הפטיר.
"מה זאת אומרת", תמה כריס.
"זאת אומרת שלפחות בעשור האחרון, כל המאמצים הפוליטיים שלנו הוקדשו לדחיפת פתרון שתי המדינות לשני העמים, לחתימה על הסכם הגרעין האיראני או לתמיכה בממשל אובמה", הסביר מנדז.
"טוב", הגיב כריס מיד, "אז בואו נכפיל מעכשיו את המאמצים לפעול נגד ממשלת ישראל. יש לנו 80 אלף חברים ביד, בואו נתחיל להפעיל אותם".
"50 אלף", נשמעו מקצה השולחן המילים של הגזבר פלדמן.
"מה 50 אלף? המפקד האחרון היה 80 אלף", שאל סמית.
"המפקד האחרון היה לפני שמונה שנים. אנחנו מאבדים בכל שנה המון אנשים. אגב, אולי הגיע הזמן להקדיש דיון חירום גם למה שקורה אצלנו, להתבוללות הזאת שמכחידה אותנו", ענה לו פלדמן.
"איזה מכחידה", הניף כריס את ידו בתנועת ביטול, "הכול הפחדות של האורתודוקסים. כולנו יהודים טובים, ונישאר כך עוד הרבה זמן. אבל אני רואה שפלדמן קצת בלחץ, אז בואו נתכנס כבר ביום ראשון הקרוב ונדון בזה - אבל אחרי הצהריים, חבר'ה. ג'ני הולכת לכנסייה בבוקר, ואין לי בייביסיטר".
אקו"ם