מסוגר, מבודד, מדוכא: מה עובר על האסיר ברגותי?
שביתת הרעב שהוביל נחלה כישלון מהדהד, ומאז תמה נראה כי חלומו להנהיג את הפלסטינים הולך ונגוז. דיווחים מתוך הכלא מלמדים כי חבריו האסירים התרחקו ממנו וכי בשל מצב רוחו הירוד הוא מסתגר בתאו. כך פג הקסם של מרוואן ברגותי
מרוואן ברגותי של אחרי שביתת האסירים הוא לא אותו מרוואן. דיווחים מתוך אגף 3 בכלא הדרים מלמדים על כך שהטוען לכתר הפלסטיני משלם מחיר כבד על התרסקות המהלך שאמור היה להציב אותו בפרונט של הנהגת הרשות - אחרי שאבו מאזן דחק אותו ואת מקורביו מעמדות השפעה בתוך תנועת פתח - ולמצב אותו בעמדת הנשיא הבא.נתפס על חם. צפו בברגותי שובר את שביתת הרעב בתאו
ההישגים המינימליים-עד-אפסיים של השביתה (החזרת הביקור השני למשפחות במימון הרשות הפלסטינית, הישג כה שולי שהם אפילו לא טרחו לממש אותו עד כה) הותירו את האסירים כועסים. אלה שהצטרפו לברגותי היו מלכתחילה רק כחמישית מתוך כלל אסירי פתח. השאר העדיפו להישאר בחוץ ואפילו אסירי חמאס התעלמו באלגנטיות.
המדינה תובעת פיצויים ממשפחות מחבלים - ריאיון עם הרצל חג'ג' בערוץ 20:
700 אסירים בלבד, אם כן, הימרו על ברגותי, וההימור שלהם הוכח ככושל. הם ומשפחותיהם שציפו לתוצאות, מאוכזבים, ובצדק. פרשת הטורטית אמנם עוררה גם אמפטיה כלפי האסיר בדעת הקהל הפלסטינית, אבל חבריו לכלא רתחו: איך זה יכול להיות שהוא נופל, שוב, באותו פח ישראלי, ומוציא שם רע לכולנו?
ניכר שהאכזבה החיצונית משפיעה עליו ושברגותי מאוכזב קשות מעצמו: הוא מרבה להסתגר בתאו, מתקלח לעתים רחוקות, שערו גדל פרא, הוא לא מתגלח, ומתלונן תדיר לכל מי שרוצה לשמוע על כאבים מסוגים שונים.
חבריו האסירים, גם אלה הקרובים מרמאללה, התרחקו ממנו, וגם הוא מהם, אולי מתוך התחושה שאכזב אותם. הוא כמעט ולא יוצא לטיולים בחצר, וכשהוא כבר יוצא, הוא מעדיף להיות לבדו ולא לשבת עם כולם.
ילד פלסטיני מפגין במהלך שביתת האסירים
צילום: AFP
מצבו הרפואי שהתדרדר בעקבות שביתת הרעב הארוכה והבעיות הרפואיות מהן סבל (לא נפרט מטעמים של צנעת הפרט) התייצבו והוא חש טוב יותר אחרי כמה ימים ושורת טיפולים. אולם, מצב רוחו נשאר ירוד עד כדי כך, שהוצע לו לשוחח עם "איש מקצוע" בתחום בריאות הנפש. הוא סרב.
מצב הרוח של ברגותי לא חשוב כשלעצמו, אך הוא מהווה אינדיקציה לכישלון המהדהד של "שביתת הכבוד" מהצד הפלסטיני ולהצלחת המהלך הישראלי לשבירתה ולהחלשתו. גישת 'אפס הוויתורים' של השר גלעד ארדן, ששולבה עם מהלכים פסיכולוגיים ומעשיים מול השובתים, נועדה לאותת להם שהשר "משוגע" ושהפעם ישראל עושה דברים אחרת.
אבו מאזן. השתלט על השביתה של ברגותי
צילום: AFP
מרואן ברגותי. החלום נגוז?
צילום: AP
הגישה הזאת הצטלבה עם האינטרס של אבו מאזן, שהשתלט על השביתה באמצעות מקורביו ולמעשה הפקיע אותה מברגותי בשלביה האחרונים. בתוך הצמרת הישראלית, אגב, היו מי שחשבו שצריך לזרוק איזו עצם לשובתים, ולחסוך מברגותי את ההשפלה הפומבית, אולי מתוך תפיסה שלו כפרטנר פוטנציאלי. גישתם נדחתה פעם אחר פעם.
משך שנים מהלך ברגותי קסם על ישראלים: עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי ביטחון בעבר ובהווה. ההיגיון הוא אותו הגיון של תחילת שנות ה-90: הדם על הידיים ייתן לו בבוא היום לגיטימציה ברחוב הפלסטיני ויכולת "למכור" לציבור הסכם עם ישראל. גם אם נתעלם מהבעייתיות המוסרית כאן, וגם אם נדחיק את העובדה שאותו היגיון כשל באופן טוטאלי כשנוסה עם ערפאת, הרי שהשביתה הזאת לימדה אותנו שהכתרים שנקשרו לראשו של ברגותי היו מוגזמים אם לא מופרכים לגמרי. את הרחוב הוא לא הצליח לסחוף, רוב האסירים הפלסטינים - מוקד כוח חשוב - לא רואים בו מנהיג, ובכל הנוגע לתמרונים פוליטיים וטקטיים – אבו מאזן מכניע אותו כמעט ללא קרב. נשארנו, אם כך, עם בלון. עדיף לחפש פרטנרים אלימים פחות ואפקטיבים יותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם