ראשי » חדשות » דעות

התשובה לאונסק"ו - להכיר את המורשת שלנו

עומק ההיסטוריה שלנו, והבנת הזכויות הלאומיות שנובעות ממנה - הוא נשק לא פחות עוצמתי מאוגדת שריון וממערכת "כיפת ברזל"

ההחלטה השערורייתית של אונסק"ו להכיר בחברון כ"אתר מושרת פלסטינית" הזכירה לי עדות של ארכיאולוג ישראלי שפגשתי בסיור בשומרון. הוא תיאר איך הוא גילה את האתר ההיסטורי בו סיירנו באותו יום: "ראיתי בשטח מספר אבנים מסותתות, והעברתי את היד על אחת מהן, לנקות את האבק. ופתאום ראיתי שתי מילים בעברית הקדומה – "הכהן הגדול". התברר, שעמדתי במרכז של ישוב עברי שננטש אחרי חורבן הבית הראשון, בגירוש בבל, ועמד כך שומם אלפיים ושש מאות שנה!" הכתובת שהתגלתה נחרטה באבן שהוצבה מעל הכניסה לבית של הבן של כהן הגדול שחי במקום. ובשטח של חמישה קילומטרים מרובעים מסביב לו, התגלו שרידים של עוד שישה(!) ישובים יהודים מאותה תקופה. אתר המורשת המדהים הזה עומד נטוש גם היום. מלבד חפירות הצלה ותיעוד מצומצמות, הוא טרם נחקר לעומק. הציבור הרחב אינו יכול להגיע אליו, כי הוא נמצא בשטח צבאי, ונפתח למבקרים בהזדמנויות בודדות ונדירות.

וכך נראה המצב של רוב האתרים ההיסטוריים בישראל. רוב – כי למרות שכולנו מכירים אתרים מרכזיים כמו מסדה, עיר דוד, מערת המכפלה, הרודיון ובית שערים – הרוב המוחלט של אתרי המורשת היהודיים עדיין לא נחשפו לציבור במידה מספקת. כולנו מכירים את קיסריה, בית שאן, עתלית, ומבצרים כמו מונפור וכוכב הירדן – אבל הם לא אתרי מורשת יהודית. גמלא, ביתר, סוסיתא, סרטבה, ארומה ומאות אתרים אחרים עדיין מחכים לציבור הישראלי שיבקר בהם, ואף ישמע עליהם בפעם הראשונה. רובם המוחלט טרם נחפר ונחקר ע"י הארכיאולוגים, ויחידים שמגיעים אליהם – הם שודדי העתיקות שהורסים בחפירות הפיראטיות את כל עומק ההיסטוריה הלאומית שלנו.
 
אם האתר לא נחפר, הוא לא נלמד. וכשהוא לא נלמד, הוא גם לא מוכר לציבור – שלא יכול להתחבר למורשתו ולשורשיו. וזה יוצר מעגל סגור של בערות וזלזול בהיסטוריה הלאומית, ובקשר שלנו עם עברנו ועם ארצנו. אנחנו לא משקיעים מספיק בשימור אתרי המושרת, ומאפשרים מחטפים פוליטיים כמו במקרה עם חברון. לפלסטינים כבר שלושה אתרים שהאונסק"ו הכיר בהם כאתרי "מורשת פלסטינית" – כנסיית המולד בבית לחם, שטח חקלאי היסטורי מסביב לכפר בתיר, ועכשיו – העיר העתיקה בחברון. מיותר לציין, שלשלושתם אין קשר לפלסטינים – אפילו לכפר בתיר, שעומד על חורבות של העיר העברית ביתר – המעוז האחרון של בר-כוכבא, שנפילתו – והטבח שביצעו הרומאים במגיניו – מסמלים את הסוף של המרד. רק "בזכות" זה שאנחנו לא משמרים את המורשת שלנו ואתריה, אויבינו מנצלים את זה לסילוף ההיסטוריה, ולהפצת שקרים שמשרתים אותם במלחמה נגדנו.
 
אנחנו חייבים להבין, שלימוד וחקר המורשת הם לא רק פעילות אקדמית ותרבותית. זה חומר חובה למערכת החינוך, שחייבת לחשוף את הדור הצעיר לעברנו הלאומי כאן, בארץ ישראל. הן בלימודי גיאוגרפיה הן בשיעורי היסטוריה. נער ישראלי שלא למד על קרבות המכבים, או על אסטרטגיית המרד הגדול, לא יידע בעצמו על מה הוא נלחם כשיתגייס לצבא. ישראל זה לא רק 120 שנות הציונות עם סיפורי אם המושבות, או על ההגנה על קיבוץ דגניה. עומק ההיסטוריה שלנו, והבנת הזכויות הלאומיות שנובעות ממנה - הוא נשק לא פחות עוצמתי מאוגדת שריון וממערכת "כיפת ברזל".

טוב עשה רה"מ בנימין נתניהו שקיצץ בכספים שמעבירה ישראל לארגון אונסק"ו והפנה אותם להקמת מוזיאון המורשת בקריית-ארבע. נקווה שזה הצעד הראשון בדרך לשינוי מהותי ביחס שלנו למורשתנו. ואחריו יבואו צעדים והחלטות אחרות שיסגרו את הפער הקיים בינינו לבין עברנו המפואר. ונוכל להכיר אותו במלוא הדרו ועושרו, ולהגן על מורשתנו מכל השקרנים והזייפנים.  

אדר' מיכאל לובוביקוב, מתמחה בשימור אתרי מורשת תרבותית
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

טור אורח

Nrg מעניק במה לכותבים אורחים

לכל הטורים של טור אורח