עומדים מנגד: לציונות הדתית לא אכפת מכלום?
אנשי הימין והציונות הדתית מיעוט להשתתף במחאות חברתיות חשובות בשנים האחרונות, אולי רק בגלל שהן אורגנו בידי אנשי שמאל
אקטיביזם המחאה שלי החל בגיל צעיר יחסית, ב-1982, עם הפגנות ושירים שדרשו "לעצור את הנסיגה מסיני". בשנות התיכון הייתי פעילה לאורך זמן למען עצירי המחתרת היהודית, כולל עבודה בלתי פוסקת של התרמות למען בני משפחותיהם, ולמרות שבאולפנה ניסו לגרור אותנו להפגנות נגד פתיחת 'קולנוע היכל' בפתח-תקווה בשבת - דווקא לשם סירבתי ללכת בעקשנות גדולה.
בקפיצה של כמה עשרות שנים קדימה, השתתפותי בהפגנות בשנים האחרונות נעשתה מדם לבי, בעניינים הקשורים לבית-שמש - נגד הזיופים בבחירות, בעד בחירות חוזרות, נגד התבטאויות ראש העיר בגנות הקהילה הלהט"בית ועוד. עוד לפני כן, בקיץ 2011, הגעתי כמה פעמים למאהלי המחאה החברתית בתל-אביב ובירושלים.
לפני שבועיים חזרתי להפגנות, אך הפעם לזירה אחרת לגמרי: יחד עם עוד אלפיים איש יצאתי למחות בעד הכרה, צדק וריפוי בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. זירת הפייסבוק, או לפחות הפיד שלי, בערו מרוב פרסום וקדימונים להפגנה. עם זאת, במקביל נחשפתי להתקוטטות נרחבת בין ימין ושמאל באשר למחאה.
הפגנת תמיכה בפרשת ילדי תימן בירושלים. לספור על שתי ידיים את נציגי הציונות הדתית.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אנשי ימין האשימו את מארגני ההפגנה שהם בני חסותה של 'הקרן החדשה לישראל', ופעילי שמאל טענו מנגד שהימין לוקה בדמיונות שווא. הם קבעו שאין ביכולתם לבחון את המחאה לגופה, מבלי לנכס אותה לצד פוליטי כזה או אחר. בסופו של יום, אחרי קרבות הפייסבוק ובתום בדיקות קדחתניות השתכנעו גם כמה ממובילי דעת הקהל בימין שאין מדובר במזימה שמאלנית, וקראו לאנשים להשתתף במחאה.
בהפגנה עצמה לא הייתי יכולה לנחש מי ימני ומי שמאלני, אף שפגשתי שם רבים מחבריי שמשתייכים באופן מובהק לשמאל. בה בעת, הבחנתי בהיעדרה של הציונית הדתית. כלומר, היו גם גברים עוטי כיפות ונשים חובשות שביס, אבל הם לא הגיעו לשם כנציגי המגזר, אלא כבני משפחות לילדי תימן החטופים. ממעוף הציפור, בסך הכול ניתן היה אולי לספור על שתי ידיים את נציגי הציונות הדתית.
המחאה החברתית. האם עוני, קצבאות נכים עלובות, פערים חברתיים ועוולות לא אמורים להדיר שינה מעיני כולנו?
צילום: רענן כהן
למעשה, כמעט אין דבר כזה שקרוי "ציונות דתית חברתית", ואין דבר כזה ימין חברתי. כבר בקיץ 2011, כשהמדינה רעשה מאחת המחאות הגדולות שנראו כאן, שעסקה בטרדות אמיתיות, ביוקר המחיה והדיור, נצפו שם מעט מאוד אנשי ימין ונציגים של הציונות הדתית. מאז נראו כאן עוד מחאות רבות, וגם כמה שבוערות עדיין – מחאת הנכים, ההפגנות למען העסקה ישירה של עובדי קבלן, מתווה הגז ועוד - אך מתברר תמיד שמחאות כאלה וצירוף המילים "צדק חברתי" מעניינים רק פלח אוכלוסייה מסוים. כמעט לעולם מיתמרים שם אדים כבדים של שמאל.
מדוע זה המצב? האם לא מדובר בנושאים חשובים ומהותיים? האם עוני, קצבאות נכים עלובות, פערים חברתיים ועוולות לא אמורים להדיר שינה מעיני כולנו, ללא קשר לשיוך הפוליטי שלנו? האם ייתכן שבגלל השיוך האוטומטי של המלחמות הללו לשמאל, הימין אינו מוצא בהן את מקומו? ואם גורם מסוים – השמאל, במקרה זה – כובש את מרחק העיסוק בתחום מסוים, מיד תדיר את עצמך ממנו בגלל חוסר הסכמות אחרות? האם יש צפיפות יתר בעיסוק כזה, או שאולי יכול להיווצר בו גם ריק?
ח''כ מועלם רפאלי. לא מרפה מעיסוק בעניין הזנות.
צילום: פלאש 90
ייתכן שהתשובה בכלל אחרת: אולי העיסוק הנרחב של הימין והציונות הדתית בסוגיות ההתיישבות וארץ ישראל לא הותיר בלבם פניות לנושאים אחרים. אולי הם גם לא תומכים במחאה חברתית כי היא סוג של אנטי-ממסדיות, וקשה לצאת נגד הממסד שלמענו הצבעת ושבראשו עומדים נציגיך. האם סבורים נציגי הימין שהשמאל מוחה נגד עוולות מתוך רצון למוטט את הממסד, ולא מכאב אמיתי?
מתי בפעם האחרונה אנשי ימין וציונות דתית עלו על בריקדות נגד שכר הלימוד המטורף באולפנות ובישיבות, למשל? האם דבר כזה לא קרה כי מדובר באנשים שמאמינים שחינוך זה הדבר החשוב ביותר, ולכן צריך לשלם תמורתו, או כי הם סבורים ששכר לימוד זה חלק מגזרת גורל? האם כישלון מחאת ההתנתקות הותיר טראומה כה חזקה שאנשי ימין וציונות דתית לא מאמינים במחאות יותר?
איני יודעת מה התשובות לשאלות הללו. אני רק חושבת שיש מקום לכולם, ושלפחות חלק מהמחאות הללו הן זעקות מהותיות שחובה ליטול בהן חלק.
רגע לפני סיום אני צריכה לתת שני קרדיטים: לשולי מועלם, שהיא חברת כנסת מלב הימין והציונות הדתית שלא מרפה מעיסוק בעניין הזנות, ולארז צדוק, המתמודד בבית היהודי שלא מרפה מעניין הגז. יש שינויים ותמורות, והם רק צריכים להתרחב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם