הרפיסות של ישראל בהר הבית מזמינה אלימות
הורים שמתקפלים מול כל גחמה של ילד סורר יודעים שאת המחיר ישלמו דווקא הילדים האחרים, השקטים והמנומסים. וזה בדיוק מה שמזמינה מדינת ישראל כשהיא נכנסת למשא ומתן על הפעלת מגנומטרים
נראה שבתוך הדיון הסוער סביב הצבת מכשירי המגנומטר בהר הבית, עיקר העניין חמק מהבידוק הביטחוני. שני שוטרים ממשטרת ישראל נרצחו בידי מאמינים מוסלמים בסמוך לכיפת סלע המחלוקת, אבל אנחנו עסוקים ברגשות שולחיהם וחבריהם של הרוצחים כשהם באים לתפילת יומם. ייעלבו או לא ייעלבו מניסיון בן חצי דקה לגלות אם הם מבריחים להר כלי נשק; יואילו לעבור בידוק זהה לזה שעובר כל יהודי בכניסה לכותל, או ישמרו את עליונותם חסרת הבסיס מול כל באי עולם וקניון. במקום לאסור תפילות מוסלמים בהר, נאסרה בעקבות אירוע הדמים בשישי האחרון כניסתם של יהודים (תפילתם אסורה שם תמיד). במקום שיתמקחו ויתחננו להכנסת מתפללים למתחם, יש להם החוצפה לצאת נגד בידוק לאיתור מחבלים. והפיגוע? כמו לא היה מעולם.
גודל האבסורד כבר נטחן עד דק השבוע, ובכל זאת ראוי להזכיר את הבידוק המופרך שעוברים היהודים העולים אל ההר, כולל חיפוש מוקפד אחר תשמישי קדושה. החוצפה של מנהיגים ופעילים בחברה הערבית־מוסלמית שוברת שיאים, אבל היא לא דבר חדש. הם מתפרעים ומאיימים על אורח חיינו כשמישהו משלהם נפגע מאש כוחותינו וכשמישהו משלנו נפגע מאש כוחותיהם; הם יוצאים לפגע בנו בחגים שלנו ויוצאים לפגע בנו בחגים שלהם. כל אירוע הוא סיבה לחגיגה, ואצלם אין חגיגה בלי דם יהודי על הידיים. כל אירוע הוא הזמנה לטבח, כל שובר שגרה הוא סיבה טובה לשלוף סכין.
המאמינים המוסלמים בישראל מתקיימים משיח זכויות נטול כל חובה, שלא לדבר על בושה או ענווה. ממש כמו ילד קטן ששולח ציוויים להוריו המותשים, ומתְנה את השקט בבית בכך שיתמלאו עוד ועוד מדרישותיו. הפעוט לא מעלה בדעתו להתנצל או לשפר את אורחותיו. הוא לא מרגיש שום מחויבות לאיש, ומאיים להעצים את קצב הצווחות ועוצמתן אם יתעלמו מהוראותיו. מותר לו להפוך ולשבור ולנפץ, להזיק ולהכאיב, ובלבד שהרצון הפרטי והאגוצנטרי שלו יבוא על סיפוקו.
בכל הנוגע לסוגיית הר הבית, מדינת ישראל מתנהלת כמו זוג הורים חסרי אחריות שמשתחווים מול כל גחמה של הילד, נכנעים לאיומים לא קונבנציונליים, חוששים ממרותו ולא מעלים בדעתם להציב לו גבולות ברורים. בשעה שהם מתרשלים בתפקידם ומקבלים את דרישותיו, הם שוכחים שיש בתוך הבית עוד כמה ילדים חוקיים, וצריך לשמור על שלומם. איפה ד"ר יצחק קדמן כשבאמת צריך אותו?
מתוך הרפיסות הישראלית הולכת ועולה מפלצת רב־ראשית שמנציחה את העיוות על הר הבית, ובעיקר את השימוש באלימות ככלי לגיטימי לסחיטה. ישראל הכנועה, שנמנעת מענישה משמעותית בעקבות הרצח המתועב על ההר הקדוש, כמו משתפת פעולה עם קדושת המוות המוסלמי, ובתוך כך מחללת את קדושת החיים של כל השאר.
עוד בטרם הולדתה של המדינה, נרדמו ילדי ישראל לצלילי "שיר ערש" של יחיאל היילפרין רב־הזכויות הציוניות והעבריות. בסדר הדברים של שיר ההירדמות האולטימטיבי, המוכר יותר כ"נומי נומי ילדתי", אמא מרדימה את הפעוטה במיטתה בשעה לא ברורה של היום או הלילה, ומבשרת לה כי אבא הלך לעבודה וישוב עם צאת הלבנה. או צאת הכוכבים. או בערב. או עם הצללים. תלוי עד איזה בית של השיר הצלחתם להגיע בלי לשקוע במנוחת לוחמים זעירים, או לחלופין בלי לזרוק על אמא את ספר השירים המלבב עד מנג'ז.
סדר העבודה המקובל בקרב אנשי המשק והחקלאות בעת ההיא – כמו גם בקרב עובדי ההוראה והמנהל – תאם את זה שלפני המצאת החשמל, כשהיה ברור מי מבין ההורים אמון על שעת ההרדמה, ומי יכיר את ילדיו בימי החול רק דרך אמצעי תאורה מלאכותיים. העשורים חולפים, מודרנה מתעצמת, אבל המנגינה לעולם נשארת. בסיכומו של עניין יש גורם מאחד לכל סוגיות הילדים שנידונות בעת הזו – מקיצור החופש הגדול ועד להגינות בתשלומי המזונות, דרך השוואת שכרם של גברים ונשים בעלי מעמד תעסוקתי זהה.
נתחיל מהסוף. השבוע נפלה החלטת בג"ץ דרמטית -לחייב תשלומי מזונות גם מצד האישה במקרה של משמורת משותפת, אם שכרה או רכושה הכללי מתחרים בכבוד מול אלה של בן זוגה לשעבר. ארגוני הנשים לא התלהבו במיוחד מהפסיקה, וטענו שיש להביא תחילה לשוויון במקומות העבודה, שוויון בשכר ועוד ועוד. הארגונים האלה נעים בכביש דו־מסלולי, כשהם חוצים אותו רצוא ושוב בלי בקרה ובלי היגיון רצוף. שהרי אם שוויון זכויות, אז עד הסוף. לא עוד האישה הכנועה והנזקקת שיושבת בבית ומחכה למפרנס שיבוא ויממן את חייהם המשותפים; לא עוד משכורת שנייה, משלימת הכנסה. האישה היא ישות כלכלית עצמאית, שיכולה לעמוד בזכות עצמה.
כל זה טוב ויפה בתיאוריה, פחות במציאות המְשמרת הפרשי מעמדות ושכר בין המינים. כשזוג נדרש להחליט מי ייעדר בשעות אחר הצהריים מהעבודה ומי יתעכב במשרד, הוא כמובן לוקח בחשבון בין שאר השיקולים את גובה השכר של כל אחד מההורים. אבל בסופו של דבר, חלוקת ההורות בתוך המשפחה לא אמורה להיות בחירתה של סופי. וזה לא נתון רק לאילוצי פרנסה או לשאלה למי מבני הזוג יש סבלנות לבלות יותר עם ילדיו הרועשים. מה שמאחד את כל הסוגיות הללו, הנוגעות גם לתיאום החופשות עם מערכת החינוך, היא האווירה הסובבת, שמציבה בראש סולם העדיפויות את ההתפתחות המקצועית על חשבון זו המשפחתית. רוח המפקד דורשת להתייצב בכל מקום ובכל שעה, לראות ולהיראות במשרד גם כשאין לכך צידוק מקצועי. בסופו של דבר המוטיבציה החברתית מוותרת על עליונות המשפחה במערך החיים. לא באשמת העובד הזוטר או הבכיר, אלא באשמת מעסיקיו, שלעתים הגיעו לגיל שבו אילוצי גידול ילדים כבר לא רלוונטיים להם.
בחברה מתוקנת ששמה את פיתוח המשפחה בראש סדר העדיפויות שלה, שרואה בקריירה גם פרנסה לטובת הפעלת המשאב הרוחני שנקרא "משפחה", אבא לא צריך לחזור עם צאת הלבנה רק בגלל ישיבת עבודה שאפשר לקיים בכל שעה שהיא בין שמונה בבוקר לחמש בערב, ומשום מה הוחלט לקבוע אותה מאוחר יותר. בהרבה. אמא לא אמורה להתחנן לסבתא או למטפלת שתפרגן לה עוד שעה עם הילדים כי הפילו עליה עוד כמה מסמכים לקינוח היום, וגם לרווק המצוי מותר להגיע הביתה לאור דמדומים ולשבת עם ספר טוב, ולרווקתו שתחיה מותר להגיע בזמן למפגש עם חברות. השינוי הזה הוא קריאת "נטו משפחה" האמיתית, והוא לא מתחיל בקופת המדינה ולא בתקציב חברתי של שר כזה או אחר, אלא במודל החברתי שלנו.
אקו"ם