מה היא כבר רצתה, שתענו אמן לקדיש שלה?
היא המשיכה להגיע לבית הכנסת גם אחרי המבטים השופטים, גם אחרי שלא ענו לה "אמן" וגם אחרי שיצאה מהתפילה עם דמעות בעיניים. מכתב מאם שרק רצתה לומר קדיש על בנה
שוב ושוב האני הפמיניסטי שלי נשחק מול המציאות. במיוחד החלק הדתי־פמיניסטי שלי. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי לבד עם כולם עליי, מזיעה בגב, בדרך אל, מחזירה מ־, מרגישה שאני היחידה שמודאגת מאוגוסט, ממלאת באובססיביות לוחות חופש.
סיימתי את חגיגות יום ההולדת לשלוש התמוזיות שלי, חילקתי מזכרת גירל־פאוור מעצימה ("מה שאת רוצה את יכולה") ואז נסעתי בלילה, הרהרתי בתגובות לפוסט שפרסמתי על אמא עם ילדים קטנים שלא מוצאת עבודה כבר כמה חודשים, כי בכל ריאיון עבודה שואלים אותה על מצבה המשפחתי והאם היא מתכננת להביא עוד ילדים בקרוב. אחר כך ברדיו ניגנו את השיר החדש של ריפרף "כשהיא אומרת לא, ללא היא מתכוונת", שזועק נגד הטרדות מיניות. לסיום, קינחתי בסשן רחמים עצמיים כשנזכרתי בשאלה של מכרה מוקדם יותר היום: "אז נחת כל היום, לא? מה את עייפה?" וכל מה שרציתי לענות לה היה: "אני בחודש שמיני באמצע יולי - אני עייפה כי אני עושה פה ילדה", אבל אפילו לזה לא היה לי כוח. ואז פתחתי את המייל וקראתי את המכתב הזה, שהוציא לי בבת אחת את כל הדמעות החוצה:
חברה קדישא
צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90
"רביטל שלום,
חשבתי הרבה מה לעשות ואם בכלל, ובסוף החלטתי לכתוב לך בתקווה שתיתני במה לקול הזה, שזקוק למקום בעולם.
תמיד חשבתי שבבוא היום שבו אחד היקרים לי ילך לעולמו, אתלבט אם להגיד קדיש. תמיד תהיתי האם אוכל להתמיד וללכת שלוש פעמים ביום למניין והאם אני מסוגלת לכך. לצערי, היום הזה הגיע. התחבטתי עם עצמי רבות ואז מישהו אמר לי שכשאומרים קדיש על הנשמה בעולם הזה, זה עושה לה טוב בעולם הבא. וכמו כל אמא, החלטתי לעשות כל מה שאני יכולה בשביל לעשות טוב לבן שלי. אם הדבר היחיד שאני יכולה לעשות למענו זה להגיד קדיש לעילוי נשמתו - אז אני אעשה את זה. חשבתי שאם אקבל על עצמי, פשוט אגיע לבית הכנסת ואגיד קדיש. אבל המציאות לא הייתה כזאת.
בשבעה זה היה קל. התפילות היו אצלנו בבית האבלים, המשפחה ענתה לי והכול עבר בשלום. יום אחרי שקמנו מהשבעה הלכתי לבית הכנסת. הגעתי כמה דקות לפני שהתחילה תפילת שחרית והתחלתי לחפש דרכים להיכנס לעזרת נשים. ואין. עד שמצאתי איזה גבר שביקשתי ממנו לעזור לי לחפש מפתח, הוא לא התלהב מהמשימה אבל קצת דחקתי בו עד שהוא הסכים ללכת לגבאי ולהביא לי מפתח. פתחתי את עזרת הנשים וכבר פספסתי את הקדיש הראשון. הדבקתי את קצב התפילה כשאני יושבת בחושך ובלי מזגן כי הרי מדליקים את האור מעזרת הגברים. וכך, כל יום הצטרף לו סיפור חדש.
לפעמים לא ענו לי לקדיש אפילו שאמרתי בקול, והמשכתי להגיד אותו עד שמישהו הואיל בטובו וענה לי. לפעמים אמרו לי שלא פותחים את עזרת הנשים ביום חול אלא רק בשבת, ושאם אני רוצה אני יכולה להתפלל בחוץ. לפעמים כל כך הפריע להם שיש סנטימטר פתוח במחיצה, אפילו שאף גבר לא ישב בשורה שלי היה מי שקם מהקצה השני של בית הכנסת וטרק לי את המחיצה בפנים. בחלק מבתי הכנסת עזרת הנשים היא גם אולם אירועים אז ביקשו ממני לעמוד בפינה כדי שלא אפריע לאירוע או כדי שלא יהפכו עליי שולחנות. בכל יום משלושים הימים שבהם אמרתי קדיש היה לי סיפור חדש. כמובן שהיו גם אנשים שעזרו לי בכל מיני דרכים - בחיפוש אחר מניין, בעידוד ועוד - ואני מוקירה להם תודה גדולה על כך.
יש כאלה שיחשבו שהחלטתי להגיד קדיש ממקום מתריס או מתלהם. מי שמגיע ממקום כזה לא קם בשש בבוקר למניין כדי להספיק להגיע בזמן לעבודה ולא יוצא עם דמעות בעיניים אבל ממשיך לבוא. ויש כאלה שישאלו: 'למה את צריכה להגיד אם אבא שלו אומר?', ואני תוהה לעצמי למה כשהוא היה בחיים זה היה הגיוני ששני ההורים שלו ידאגו לו ואחרי שהוא מת, אבא שלו מספיק?
אני פונה בעיקר לציבור הגברים ומבקשת שאם תראו אישה שבאה להתפלל - תעזרו לה למצוא מפתח לעזרת הנשים ואל תתעלמו או תעשו לה הרגשה כאילו אתם עושים לה טובה גדולה. ותענו לקדיש שלה. אפילו אם זה עוד לא נפוץ, אין בזה שום מניעה הלכתית. בשום צורה.
ומי שרוצָה להגיד קדיש - יש מה לעשות. אפשר לדבר עם ראש הקהילה ובמקרה שלי זה עזר. דפקו על הבמה והכריזו 'קדיש' כדי שאוכל להגיד ויענו לי. ואפשר גם למצוא איש קשר בבית הכנסת. הוא ידע שהגעתי וכך דאג לענות לי ושגם השאר יענו. ובעיקר, להגיע מוכנה לכך שזה לא 'אם אני אקח על עצמי להגיע אז אגיד', אלא להיות מוכנה להתעקש על העניין. ולהאמין שזה הדבר הנכון.
בשורות טובות אצל כולנו,
שלך, רננה".
ועד עכשיו אני דומעת את כאבה ומשתפת, בתקווה שקולה יישמע ויעזור לנחמתה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם