יש משהו סטרילי בטרור שאנחנו סופגים
אחרי צאת השבת קיבלתי הודעה עם תצלום. רואים בה אותי באיזה אולם, מצד שמאל שלי עומדת מיכל סלומון, מצד ימין עומד אלעד ז“ל, מחייך מלוא הפה. תזכורת צובטת לכך שאחרי שכולנו נמשיך הלאה, עדיין תהיה פה משפחה שנקרעה לגזרים
במוצאי השבת הקודמת ישבתי על הספה בסלון גמור מעייפות. זה היה עוד סופ“ש ישראלי ארור, כזה שמפציע פעם בתקופה וצורב לך בתודעה תמונה שהיית מעדיף שלא תיצרב.
יש לי אגף שלם במוח של תמונות כאלה שהצטברו עם השנים. תמונת מעבר החציה ליד דיזנגוף סנטר לאחר שמחבל מתאבד התפוצץ בו בעיצומו של חג הפורים. תמונה של משפחת סחיווסחורדר על השער של ידיעות אחרונות יום לאחר שנרצחו במסעדת סבארו (עוד לפני שמישהו פה ידע מה זה מגנומטר). התמונות שהועברו בקבוצות וואטסאפ בסוף השבוע הארור שבו נרצחה משפחת פוגל. הפעם הראשונה שראיתי בטלוויזיה את תמונות שלושת הנערים החטופים. התמונות מבית הכנסת בשכונת הר־נוף בירושלים לאחר טבח המתפללים בו. מיטתה של הלל אריאל הקטנה, שנרצחה בשנתה בידי עוד תוצר של מערכת החינוך המפוארת של העם הפלסטיני.
לא כל אירוע נורא מייצר תמונה כזאת - אנחנו חיים בעולם ויזואלי שצורב את העיניים והנשמה מיליון פעמים ביום, וכדי להיכנס לאחת המגירות הנוראיות האלה במוח צריך לייצר אפקט שיצליח להתגבר על כל הזבל שאנחנו נחשפים אליו. אבל בכל זאת, פעם בכמה זמן מגיע אירוע שמצריך חניכה של מגירה חדשה בזיכרון, והשבוע בתוך המוח הכועס שלי הוספתי עוד תמונה. תמונה של מטבח רגיל, כזה שמן הסתם אינספור פעמים התווכחו בו כי מישהו הבטיח אבל לא עשה כלים. מטבח רגיל, שכיף לגנוב בו משהו טעים מסיר קציצות שעומד על הגז. מטבח משפחתי עם מקרר עם מגנטים שמזכירים לך שבברית של דודה רותי היית רזה. מטבח שבטח אינספור פעמים הכינו בו קפה, מזגו מים, פתחו את המקרר והתבאסו לגלות שאין חלב. מטבח רגיל שבימי שישי בבוקר היה מתמלא בריחות שהיו עושים לכולם חשק שיגיע כבר הערב. מטבח שכבר לעולם לא יהיה רגיל.
פיגוע רצחני ביישוב חלמיש: (צילום: אפרת פורשר)
יש משהו סטרילי בטרור שאנחנו סופגים. זה בדרך כלל נגמר בתמונת הזירה מבחוץ, בשדרן שמדווח שהוא “נמצא במקום הפיגוע“. וזה מספיק לנו. לא בכל אירוע אנחנו נחשפים לזוועה מקרוב. וכמו טקס קבוע, מיד אחרי כל תמונה כזאת מגיע גם ויכוח: האם לפרסם את הזוועה, או לתת למוח להשלים את מה שהוא לא ראה? קל לומר “תַּראו לכולם עם מה אנחנו מתמודדים“, ולא פחות קל לומר ש“אסור לנו להיגרר לתרבות הזוועה של שכנינו“. והאמת, אני לא בטוח מי צודק. מה שכן בטוח, לצערי, הוא שזו לא הפעם האחרונה שננהל את הוויכוח הזה.
פעם שאלו אותי באיזה ריאיון אם אני חושב שהרשתות החברתיות יכולות לשנות מציאות. התשובה שלי הייתה שאם בשנות התשעים היה אינסטגרם, המציאות הישראלית הייתה נראית אחרת. זה לא שאנחנו לא זוכרים את הזוועות ההן, אבל רק דמיינו עולם שבו אוטובוסים ומסעדות מתפוצצים בכל פינה ולכל אחד יש יכולת להעלות תמונה מזירת האירוע בלחיצת כפתור. איך היו נצרבות השנים ההן בתודעה? דמיינו לא תמונה אחת מדממת מבית בנווה־צוף (חלמיש), אלא אלפי תמונות של רוע ששוטפות את הרשת. יש תמונות ששוות הרבה יותר מאלף מילים.
אבל בשבילי התמונה מהמטבח המדמם לא הייתה הזיכרון הכואב ביותר מהאירוע. מישהו שאני לא באמת מכיר החליט להפוך את הפיגוע הזה לאישי בשבילי, ובערך שעה אחרי צאת השבת קיבלתי הודעה קצרה שאמרה “אחי, חשוב לי שתראה את זה“. מיד לאחר מכן הגיעה תמונה.
היא צולמה כנראה באיזה אולם ספורט שהופעתי בו פעם, יחד עם כמה חברים בהרכב סאטירי שנקרא “זובור“. אני עמדתי במרכז התמונה, קצת יותר רזה ממי שכותב את הטור הזה עכשיו. מצד שמאל שלי עמדה מיכל סלומון, מחויכת, שומרת מרחק נגיעה קטן שהתרגלתי אליו בכל פעם שמישהי דתייה ביקשה להצטלם איתי השם יודע למה. מצד ימין שלי עמד אלעד סלומון ז“ל, מחייך מלוא הפה. זה יישמע מופרך, אבל בחיי שזכרתי את הרגע הזה, את התמונה הזאת. גם כי, בינינו, לא מבקשים להצטלם איתי כל כך הרבה, וגם סתם, משום מה היא נצרבה לי בראש.
ישבתי על הספה ובראש שלי עלו שתי תמונות. אחת של מוות, ואחת של חיים. זה לא אחד מרגעי “הכרתי את המנוח“ שאנשים נוטים להרבות בהם לאחר שמישהו מפורסם הולך לעולמו. זו סתם מין צביטה כזאת בנשמה שמזכירה שמאחורי כותרות כמו “טבח“, “רצח אכזרי“ ו“מעשה שפל“ עומדים אנשים אמיתיים. דמיינתי את מיכל המחויכת שעמדה לידי בתמונה מסתירה בחירוף נפש את ילדיה בקומה העליונה, ועושה הכול כדי לשמור עליהם שקטים כדי שחיית האדם לא תריח עוד טרף. דמיינתי את אלעד, שעמד לידי בתמונה, עוזר להניח את בקבוק הוויסקי על השולחן כשבבית עוד שררה אווירה חגיגית לפני שהרוע נכנס בדלת.
אחרי שנסיים עם הכעס המובן של כולנו על המנהיגים שנכנעו השבוע לטרור, בצורה די מבישה; אחרי שהמילה מגנומטר תיעלם מהז'רגון; אחרי שנשוב לצחוק על האופן שבו האירופים מתמודדים עם הטרור שלהם, כאילו אנחנו מציגים איזו מלחמת חורמה נטולת פשרות; אחרי שכל זה יקרה ואנחנו כבר נתקדם לסקנדל או לפסטיבל הבא, עדיין תהיה פה משפחה שנקרעה לגזרים.
אנחנו נוטים להדחיק את האירועים האלה, וזה די מובן. למי יש יכולת להתמודד עם תמונה כזאת בשגרה? גם אני אדחיק את התמונה הארורה, כי לא ככה בא לי לזכור את האנשים האלה. אבל את התמונה שלי איתם הכנסתי לרשימת המועדפות. אני מקווה שפעם בכמה זמן אתקל בתמונה של אלעד מחייך לידי, ואזכור שפעם היה פה מישהו כזה, שביקש להצטלם איתי אחרי איזו הופעה ולא ידע שזו בסופו של דבר תהיה המזכרת הפרטית שלי ממנו.
אני מבין את הכעס על נתניהו, וגם אני חושב שמה שקרה כאן השבוע נע בין כניעה מבישה לבושה של כניעה. אבל רק תזכורת קטנה לכל החוגגים על דמו של הימין בשבוע כזה (ואם הם לא קוראים, תראו להם): אנחנו מאוכזבים מהמנהיגים שלנו ומהאופן שבו הם מתמודדים עם טרור, נכון, אבל זה עדיין לא אומר שמתחשק לנו לתת לאנשים מסוגו של החלאה שביצע את הטבח בנווה־צוף להקים לעצמם מדינה על כביש 6, חמש דקות מכפר־סבא.
פוליטיקה היא לא משחק של אהבות, היא משחק של חלופות. זה מבאס, זה עצוב, אבל ככה זה. וכשמסתכלים על החלופות. אני אישית מעדיף כרגע את הרע במיעוטו.
אקו"ם