הגיע הזמן לכעוס, רק ככה נשיג תוצאות
אנחנו מתאבלים על רצח שלושה בני משפחה, מכילים את המהומות בהר הבית, ושותקים מול החלטות אונסק"ו. מתי איבדנו את היכולת לכעוס? חייבים להראות שנמאס, רק ככה נשיג תוצאות
כבר שבוע אני מסתובבת עם בליל של מחשבות ותחושות, תסכול מהול בעצב, ומעל כולן מנצח חשש־העל: איבדנו את היכולת לכעוס. אפשר לנתח מתי זה קרה ולמה, אפשר לכתוב על זה, אבל בסוף כדאי לשנות את המציאות הזאת בחוכמה.
מתי איבדנו את היכולת לכעוס, ולא רק לבכות ולהתאבל, על רצח ברוטלי של שלושה בני משפחה אחת בליל שבת? הרצח הזה עבר בצורה שקטה מדי. ביום שני השבוע אף אחד כבר לא זכר, בטח שלא זעם. הכלנו והתרגלנו.
מתי הפסקנו להתקומם ולמחות מול טרור האבנים בכבישים? על האבנים שפוגעות מדי שבוע ברכבת הקלה בירושלים? עשרות פיגועי אבנים בכל שבוע מסכנים ציבור עצום של אזרחים, והם חוטפים ושותקים - ביהודה ושומרון, בנגב ובגליל. איך ייתכן שאנחנו מקבלים את זה כעובדה מוגמרת ולא צועקים שנמאס? המתיישבים צריכים לכעוס ולדרוש. גם אם אדון רזי ברקאי יחליט לשאול אותם, כפי ששאל השבוע תושבת נווה צוף, "איזה טעם יש להקים נקודה קטנה בלב סביבה ערבית" - השאלה הלעוסה והיהירה הזו לא צריכה להרתיע אותנו ובטח לא לגרום לנו לקבל את האלימות כאילו היא גזירת גורל. אפשר לענות בקלות ולדרוש ביטחון, כי זו זכות בסיסית.
מדוע אנחנו מתעלמים ועוצמים עיניים מול הפריצות הבלתי נגמרות ליישובים שעל קו התפר? מול הגנבות החקלאיות? מול גנבות הציוד מהמילואימניקים שבאים להתאמן בנגב? בתקשורת הפורצים הם "אלמונים", "צעירים" או "שני גברים", ובסבב האלימות האחרון פורעים אלימים הפכו ל"מתפללים". מתי הפסקנו לכעוס על המצב המופקר בדרום תל־אביב? מתי שכחנו את הסבל של התושבים שנשארו שם? הרמנו ידיים? אני לא מלינה רק על הציבור, אני מלינה גם על עצמי.
למה אנחנו לא כועסים על הרשתות הזרות שמעוותות ומוכרות מציאות מדומה ושקרית למיליוני אנשים לא מעורבים ולא בקיאים? איך אנחנו מקבלים את הכותרות השקריות כמובנות מאליהן? את הזלזול בנו? עזבו רשתות רגילות, קחו לדוגמה את אל־ג'זירה הקטארית. זו לא רשת תקשורת אלא רשת תעמולה למיליוני צופים. עשרות מיליוני אוהדים ברשתות החברתיות שותים את חומרי התרעלה של אל־ג'זירה בצמא אנטישמי. זו לא הטיה תקשורתית אלא קמפיין מתוזמר, כל פעם בנושא אנטי־ישראלי אחר. בשביל קמפיין לא צריך תעודת עיתונאי רשמית של לשכת העיתונות הממשלתית בישראל.
מתי הפסקנו לכעוס על התנהגות של חברי הכנסת הערבים מהרשימה המשותפת? אנחנו מקבלים כגזירת גורל טבעית את ההסתה שלהם, את הסיוע לאויב, את הפקרת הציבור שבחר בהם ומתבוסס בבעיותיו בלי שלנבחריו יהיה אכפת, את ההשתתפות הפעילה בהתפרעויות והתססת ההמון בירושלים, את העלבונות שהם מטיחים בחיילים ובשוטרים תוך ניצול החסינות הפרלמנטרית שלהם. פשוט הפסקנו לצפות מהם לעמוד בסטנדרט כלשהו.
מתי הפסקנו לכעוס על האו"ם ועל אונסק"ו שמנסים לטשטש ולמחוק את ההיסטוריה, ואת הקשר שלנו לירושלים ולמקומות הכי קדושים? אנחנו מנפנפים בידיים, אומרים "הם אנטישמים", וממשיכים הלאה. אפרופו זה, למה אנחנו שותקים כבר שנים על ההרס השיטתי של העתיקות בהר הבית? אוספים את ההריסות ומסננים את העתיקות, מדביקים אבן לאבן, ולא מטפלים בבעיה, אפילו לא מתרגזים ממנה, רק מניחים תחבושת צוננת.
מתי הפסקנו לכעוס על ממשלות אירופה שמממנות פה, באופן ישיר או עקיף, ארגונים "לא ממשלתיים" בעשרות מיליוני דולרים? ולא מדובר רק ב'שוברים שתיקה' או 'בצלם', אלא בארגונים שמטרתם למחוק את מדינת ישראל, לעודד סרבנות ולחתור תחת ההליך הדמוקרטי. ארגון כמו 'זוכרות' שפועל למען זכות השיבה של הערבים לתוככי צפת ויפו, 'בלדנא' שמעודד באופן מוצהר סרבנות בקרב בני נוער, ורבים אחרים. אירופה שופכת פה מיליונים לחתירה תחת ה"יהודית ודמוקרטית" ואנחנו לא זועמים מספיק.
מתי הפסקנו לכעוס על הקפאת הבנייה המתמשכת ביהודה ושומרון? הזוגות הצעירים מתייבשים ברשימות המתנה, יישובים מזדקנים, הממשלה מקפיאה את צמיחת החיים - ושום דבר לא זז. מתי הפסקנו לכעוס על הקפאת הבנייה בירושלים, עיר הבירה שלנו? הצעירים נוהרים מהעיר, חלק לבית־שמש, חלק לצור־הדסה, העיקר שיוכלו לרכוש דירה. אין דירות בירושלים, הכול קפוא.
אגיד לכם מתי הפסקנו לכעוס, ולמה. הסיבות העיקריות, והן משמחות בדרך כלל, הן שתיים: הראשונה, אנחנו בשלטון. הממשלה הנוכחית היא ממשלת ימין לאומית. היא מורכבת ברובה מנבחרי ציבור מצוינים, וספק אם נוכל לקבל הרכב טוב יותר. הסיבה השנייה היא שטוב לנו. אנחנו שותים בירה עם חברים, רבים קצת עם שמאלנים בפייסבוק, הולכים למסיבת הסיום של הילד בגן ומרבים לחייך. זה מצוין.
שלא תבינו אותי לא נכון, טוב פה. אני לא מנסה לצייר תמונה שחורה משחור. המציאות היא שישראל משגשגת וחזקה, ולראש הממשלה יש הישגים מרשימים מאוד בזירה הבינלאומית וגם בזו הפנימית. אבל משהו נשחק ונרדם. כעס לא אומר לשרוף רחובות ולא אומר אלימות חלילה, גם הפגנות המוניות הן דבר שקצת חלף ממציאות חיינו, אבל יש דרכים מגוונות לזעום ולהראות שנמאס.
רוצים דוגמה לזעם? תראו מה קרה כאן בסוגיה של אימוץ ילדים בידי זוגות חד־מיניים. בלי להיכנס לקלחת הזו כרגע, אפשר להגיד שהזירה הציבורית בערה (עד שהגיע הר הבית והזכיר שגם הוא יודע להבעיר). אלפי פוסטים בפייסבוק ובטוויטר, תגובות זועמות במערכת הפוליטית, איומים בהשבתת הקואליציה, אימיילים למקבלי ההחלטות, מאמרי דעה, עצומות, תוכניות טלוויזיה שהתגייסו.
רוצים עוד דוגמה? זוכרים את ההצהרה של מנכ"ל אורנג' ב־2015 שהוא מעוניין להוציא את אורנג' מישראל? יום אחרי ההצהרה התפוצץ פה הר געש לא אלים. הרשת הוצפה בפוסטים, בדיחות והגחכה של אורנג'. כל עובדי אורנג' תלו דגלי ישראל בדוכנים, וכמה עובדים נועזים טיפסו לראש בניין המשרדים הראשי של אורנג' בראש־העין וכיסו את שלט החברה בדגל ישראל. נכון שהיו פה גם מנופי לחץ בדמות חוזים כספיים, אבל הר הגעש הציבורי עשה את שלו ומנכ"ל אורנג' הגיע לישראל והתנצל.
הכעס הוא של הציבור, האחריות לפעול היא על נבחרי הציבור. זעם ציבורי יבהיר גם לממשלה־הכי־ימנית־שהייתה־פה שהציבור מצפה ממנה ליישם את המדיניות שלשמה נבחרה. השורה התחתונה היא שכדאי לכעוס לפעמים. לא צריך לכעוס תמיד, רצוי (מאוד) לפרגן כשצריך, אבל בהחלט כדאי לכעוס. לא כי זה טוב לבריאות, כי זה טוב לציבוריות. כי במדינת ישראל, תאהבו או לא, כעס מוביל לתוצאות.
אקו"ם