כשבדואית נואמת באולפנה לציון יום גוש קטיף
כנס יום השנה לעקירת גוש קטיף אירח השנה פאנל שעסק בחברה הבדואית, בהשתתפות פעילה חברתית מרהט. מבחינת המארגנים, זה חלק מהתיקון
ספק רב אם אלהאם אל־כמלאת, פעילה חברתית מרהט, דמיינה שתמצא את עצמה נושאת דברים באודיטוריום של אולפנה בכנס לציון יום השנה לעקירת גוש קטיף. אבל זה מה שקרה ביום שלישי השבוע, ב'כנס קטיף לאחריות לאומית' שנערך באולפנת נווה־דקלים בניצן. חלקו השני של הכנס התקיים תחת הכותרת 'מקשיבים לקולות שונים'. לצד פאנל בנושא יהדות התפוצות ופאנל בנושא המגזר החרדי, התקיים גם פאנל שעסק בחברה הבדואית.
לרב קובי בורנשטיין, מנהל התוכן של מרכז קטיף, היה ברור שאם כותרת הכנס היא אחריות לאומית, הוא צריך לכלול התייחסויות למגזרים שונים בחברה, כולל אוכלוסיות שאינן יהודיות. "מי שחושב על מדינה יהודית ומדבר על אחריות לאומית, צריך לעסוק גם באתגר היחס לקבוצות לא יהודיות בחברה", אומר בורנשטיין.
הרב בורנשטיין מוסיף גם סיבה חברתית לעיסוק של הכנס בקולות שונים בחברה. "כאנשי גוש קטיף, החוויה שלנו הייתה שלא שמעו את הקול שלנו. חווינו דה־הומניזציה ודה־לגיטימציה. המענה לכך הוא לפתוח לבבות ולשמוע קבוצות אחרות. כמו שאנחנו מבקשים שישמעו את הקול שלנו, אנחנו צריכים לשמוע את הקולות האחרים. כמו שאנחנו לא רוצים שההיכרות אתנו תהיה רק על בסיס סטיגמות, כך אנחנו לא רוצים שיהיו סטיגמות על קבוצות אחרות בחברה".
לא כל עקורי גוש קטיף התלהבו מההחלטה להקדיש מושב למגזר הבדואי בכנס יום השנה לעקירתם. "גם בתקופת המאבק שלנו נגד העקירה היו קולות שחלקו על הדרך שהובלנו", אומר הרב בורנשטיין, "אבל רוב הציבור תומך בנו. ידענו שזה נושא מאתגר, אבל אני חושב שאם אנחנו רוצים זיכרון לאומי לגוש קטיף, ולא רק זיכרון נוסטלגי, זה מחייב אותנו ללכת גם לאזורי האי־נוחות. הרבה יותר קל לקיים כנס שכולו זיכרון וגעגוע לגוש קטיף, אבל זה לא התפקיד שלנו כמרכז להנצחת מורשת גוש קטיף שפונה לכל המדינה".
מבין עקורי גוש קטיף יש גם כאלה שהעיסוק במגזר הבדואי הוא חלק מהעבודה היומיומית שלהם. ליאור כלפה, שעמד בראש ועד מתיישבי גוש קטיף בתקופת המאבק בעקירה ולאחריה, מכהן בחצי השנה האחרונה כסמנכ"ל הרשות להתיישבות ופיתוח הבדואים בנגב. כלפה, שנעקר מנווה־דקלים, אחראי על פיתוח ותכנון היישובים הבדואיים. לפני כן כיהן כמנכ"ל מוסדות 'בית מוריה' בבאר־שבע, ומבחינתו התפקיד הנוכחי הוא המשך העשייה למען הנגב.
"הבדואים הם אזרחי ישראל, וככל שנשקיע בצרכים שלהם יותר כך תשתפר איכות החיים של כל תושבי הנגב", אומר כלפה. בחודשי עבודתו ברשות התוודע כלפה גם ליישובים בדואיים שהמדינה הכירה בהם כבר לפני כמה שנים, אך עדיין לא זכו לתב"ע שתסדיר את השימוש בקרקעותיהם. לדבריו, מאז נכנס יאיר מעיין לתפקיד ראש הרשות, נעשית עבודה רחבת היקף בתחום התב"עות ופיתוח היישובים. כלפה משוכנע שהדרך להעצים את הזהות הישראלית של הבדואים ולמנוע את התקרבותם לחברה הפלסטינית מוכרחה לכלול השקעה של המדינה בתשתיות יישוביהם.
נניח שערוץ טלוויזיה מרכזי בתקשורת האמריקנית היה מחליט להקדיש שעה משידוריו לתל־אביב. ונניח שמתוך שעה של כתבות על העיר היה הערוץ מקדיש חמש דקות להצגת פניה היפות - חיי התרבות העשירים, הריאות הירוקות והקדמה הטכנולוגית - ואת כל שאר הזמן לסיקור תחלואיה: העוני בדרום העיר, בעיית המסתננים ומצוקת הדיור. מעניין מה הייתה תגובת עיריית תל־אביב לתוכנית כזו, אבל יותר מעניין איך היו מגיבים אנשי התקשורת המתגוררים בעיר.
ביום חמישי שעבר הקדיש ערוץ 10 יום שידורים מיוחד לבאר־שבע, ובו שודרה סדרת כתבות על העיר. כעשר דקות הוקדשו לריאיון מכבד עם רוביק דנילוביץ, ראש העיר. מחצית מזמן הריאיון הוקדשה לתלונות של בעלי עסקים ולדיבוב סטודנטים שעוזבים את העיר. אחר כך שודרה כתבה על דמי החסות שגובים בדואים מעסקים בעיר. בהמשך שודרה כתבת נדל"ן שבה נטען כי באר־שבע היא בועת נדל"ן, "עיר של סיכונים" עם דירות רפאים, ולא "בירת ההזדמנויות" כפי שהיא ממותגת. לקינוח שודרה כתבה על שכונה ד' בעיר, תחת הכותרת "באר־שבע תחתית", שכללה השוואות לעזה.
כל הבעיות שהוזכרו הן אמתיות. כרגיל, השאלה היא הפרופורציות. אנשי ערוץ 10, רובם המוחלט אורחים לרגע בדרום, העדיפו להקדיש 80 אחוז (בדקתי) מזמן השידור המיוחד על באר־שבע לאזורים הלא מחמיאים של העיר.
לאחר השידור סערו הרשתות החברתיות מתגובות נזעמות של תושבי באר־שבע. ראש העיר רוביק דנילוביץ סיכם את הפרשה יפה, בפוסט שהעלה לפייסבוק לפני שבת. בין השאר הוא כתב שם: "במשך שנים רבות היו שהתייחסו אלינו בפטרונות והסתכלו עלינו מלמעלה. המטרה שלהם להדביק לנו סטיגמה ולהנציח אותה... אז אותם פטרונים יכולים לנסות להחיות את הסטיגמה בכל פעם מחדש. והבכיינים, שבשביל 20 שניות של 'תהילת מסך' ישמיצו את העיר ויהיו תמיד ממורמרים, ימשיכו לדרוך במקום. מאתנו לא ייקחו את האופטימיות והאמונה. לנו, בניגוד אליהם, אין הפריבילגיה להתייאש...
"מי שביקר בניו־יורק, בפריז, בלונדון, ברומא או אפילו בתל־אביב, גילה שלצד מקומות מדהימים ביופיים ישנם גם שכונות ומתחמים פחות מחמיאים שאותם צריך לשפר. מעניין כמה ערים בעולם זכו לעבור, בשנים ספורות ומעטות כל כך, שינוי מהפכני שכזה. יש עוד מה לעשות, לתקן ולשפר. צריך להקשיב לביקורת ולתקן טעויות. אבל אנחנו כבר מזמן על המסלול. ביקורת עצמית - כן. הלקאה עצמית ורגשי נחיתות - ממש לא. בזבזנו מספיק זמן יקר בעבר... אף אחד לא יעצור את ההתפתחות של העיר שלנו".
אקו"ם