עידן הכלת התוקפנות הפלסטינית לא יוכל להימשך לנצח
צה"ל, שב"כ ורוב חברי הקבינט העריכו שקיפול חפוז של הגלאים ישיב על כנו את השקט ביו"ש ובירושלים. אפילו אם הצדק איתם, עידן ההכלה של התוקפנות הפלסטינית נמצא על סף מיצוי
בתחילת השבוע שעבר, בין רצח השוטרים בהר הביתלרצח בני משפחת סלומון בנווה־צוף, הזדמן לי להיחשף לשגרת העבודה הצה"לית בגזרת בנימין ושומרון. על אף שאני עצמי תושב הסביבה, לא חייזר משפלת החוף, זו הייתה היחשפות מחכימה במיוחד. כוחותינו, כמאמר הקלישאה, עושים עבודה נפלאה. אין מפקדים טובים ומוכשרים ממפקדיהם, סולתה ושמנה של שכבת הפיקוד הגבוהה.
אחרי חמישים שנות ממשל צבאי ושתיים־שלוש אינתיפאדות הצליח צה"ל לתרגם את הררי ניסיונו ליכולת ניהול מופלאה של האזור. כוונונים עדינים בין האילוצים הביטחוניים ובין צורכי היומיום מאפשרים חיים נורמליים למיליוני פלסטינים ויהודים. שתי אוכלוסיות עוינות מאוד מתנהלות בדו־קיום פונקציונלי. הכלכלה פורחת, התנועה בכבישים זורמת, רמת הפיגועים נמצאת במגמת צניחה. את רובם המכריע מצליח השב"כ לסכל בעוד מועד. גם הוא עושה עבודה נפלאה. יכולת השליטה המודיעינית בשטח מדהימה ממש, ואני לא מאלה שעושים שימוש אינפלציוני במילה הזו, מדהימה.
מסתבר שהאלוף במיל' גדי שמני לא לגמרי טעה כשאמר לאחרונה ש"הבאנו את הכיבוש לרמה של אמנות". ישראל לא כובשת בבנימין ובשומרון, היא בעלת הבית הטבעית, אבל מנגנון שליטתה שם הוא אכן מעשה אמנות. מידת כוח מזערית ביותר מופעלת אפילו במצבי משבר, המעט הנדרש כדי ליישב אותו ולחזור לשגרה. כל מי שלא מניף סכין ולא שולף אקדח מורשה לנהל את שגרת חייו, גם אם הוא חלק מסביבה תומכת טרור שמגיבה בעליצות מוחצנת על שחיטת יהודים. חלפו־עברו ימי הענישה הקיבוצית, המחסומים, הסגרים, הגירושים והתגובה הציונית ההולמת לרצח יהודים על ידי בנייה בהתנחלויות.
הכדור הבודד שנורה בליל שבת לעבר הרוצח בנווה־צוף הוא משל מדויק לתפיסת הביטחון האמנותית של ישראל ביו"ש. הלוחם ע', צעיר רב תושייה מיחידת עוקץ, חש אל זירת האירוע ולחץ על ההדק פעם אחת בלבד. "יריתי בו כדור אחד שפגע לו בבטן ונטרל אותו", סיפר לכתבים. דוברי ימין טענו אחר־כך בהתמרמרות שמדובר באפקט אלאור אזריה, והתבלבלו קצת עם אפקט אחר, האפקט הכירורגי. אילו ירה ע' כדור נוסף לראשו של הנבל המנוטרל, אפילו זהבה גלאון לא הייתה תובעת את העמדתו לדין. אבל כמו כל לוחמי צה"ל ואנשי השב"כ 2017, הוא חונך על ברכי חיסכון קפדני בהפעלת כוח. שימוש עודף בכוח עלול לפגוע בכוונונים העדינים של התחזוקה הצבאית ביו"ש.
תושבי נווה־צוף הפצירו בצה"ל לסגור לתנועה פלסטינית את הכביש שדרכו הגיע הרוצח לזירת הרצח. הם ציינו שאותו כביש שימש בסתיו גם את מציתי היישוב. בסיור עבודה ביום שלישי גיליתי שהכביש אכן נסגר לבקשתם, אבל רק עד סוף השבעה. עידן הכבישים החסומים לתנועת פלסטינים עוינים שייך להיסטוריה. לפי מדיניות שגובשה עוד בתקופת ברק־בוגי, צה"ל דוגל בהפרדה קנאית בין טיפול משוכלל בטרור לטיפול רך בשאר האוכלוסייה. מערכת הביטחון והדרג המדיני משוכנעים שההפרדה הזו היא נוסחת קסם להנמכת הלהבות. לכן לא ננקטו גם הפעם צעדי תגובה משמעותיים לרצח. לא כבישים חסומים, לא הכרזת מלחמה על כפר מגוריו של הרוצח, לא הכרזה על שכונה חדשה בנווה־צוף, אפילו לא השבתה של שידורי ערוץ אל ג'זירה מישראל.
סעודיה ומצרים פעלו מזמן נגד סניפי הערוץ הקטארי המסית בתחומיהן, אבל בלשכת ראש הממשלה ובצמרת הביטחונית גורסים שסגירת הסניף הירושלמי היא צעד ענישה לא מידתי, העלול לשבש את יעדי החזרה לשגרה. הם רוצים שקט עכשיו, שקט כמעט בכל מחיר.
כששואלים את ראשי המערכת אם אינם חוששים שהמדיניות הכירורגית פוגעת במאזן ההרתעה, הם משיבים שתי תשובות. 1. הרתעה לא נבנית ביום אחד ולא קורסת ביום אחד. 2. כאשר צה"ל משמיד מעת לעת שיירת נשק בסוריה, או מצטייד בצוללות מתקדמות בגרמניה, הוא מבהיר כבדרך אגב לפלסטינים את נחת זרוענו. אין צורך לגבות מהם מחיר כבד על תעלוליהם נגדנו. נוסחת הקסם הנ"ל מאפשרת גם וגם.
עוד מעט ימלאו שנתיים ל"אינתיפאדת הבודדים", ולכאורה אפשר לקבוע שנוסחת הקסם עובדת. האינתיפאדה החדשה אינה מתקרבת לממדי שתי קודמותיה. מדיניות התגובה הכירורגית משרתת היטב את אתגר השקט של הנהגת ישראל, או לפחות שירתה אותו היטב עד השבוע. לא פלא שצה"ל והשב"כ ניסו להחיל אותה גם בפרשת גלאי המתכות. הם לא הבינו שיש גבול לכל תעלול. במוקדם או במאוחר, תשוקת ההכלה מתנגשת עם אובדן ההרתעה.
בהתחלה, מיד אחרי הרצח בהר הבית, כולם היו בעד גלאי המתכות. צה"ל, שב"כ, משטרה, נתניהו. הצבת הגלאים בהר לא הייתה מעשה ענישה אלא מיגון בתום לב, כמו תוספת צווארון לאפוד של לוחמי מג"ב בירושלים בעקבות פיגועי הדקירה שם. ממשלת ישראל בסך הכול רצתה למנוע פיגועים נוספים במקום הקדוש, ולמען האמת גם רצתה לחסוך לעצמה את הצורך בתגובה עוצמתית לרצח. אמצעי המיגון החליפו את אמצעי התקיפה. איש לא שיער את התגובה הנזעמת של הווקף המוסלמי, תגובה חצופה ומופרכת. אבל אחרי יום־יומיים של התפרעויות, ובעיקר של איומי התפרעויות, צה"ל ושב"כ נתקפו חרדה מביכה. פתאום קלטו שם שהצבת הגלאים מתפרשת כהתגרות ישראלית בוטה בפלסטינים, ולפיכך היא חורגת ממדיניות ההכלה המסורתית. לחץ כבד הופעל על נתניהו להסיר אותם במהירות. תרחישי אימה הוצגו בדיוני חירום ופומפמו בחריצות לתקשורת.
במקום לבצע גל מעצרים נרחב בקרב ראשי התנועה האסלאמית ולהגיב בקור רוח על הגירוש העצמי של הווקף מהר הבית – לא רוצים, לא צריך – הכריזה קהילת הביטחון מלחמה פסיכולוגית על השר לביטחון הפנים ועל מפכ"ל המשטרה שהסתייגו מהסרת הגלאים. ראש הממשלה, שבצאתו לאירופה במוצאי השבת שעברה הכריז על הצבת הגלאים, בישר אחרי יומיים־שלושה על דיון מחודש בנושא, ובכך ליבה את מדורת הלחצים להסרתם.
היסוסיו המוחצנים פתחו את שערי הגיהנום. כבר ביום רביעי שעבר היה ברור לערבים שראש ממשלת ישראל עלה על מסלול התקפלות, ושכל מה שעליהם לעשות זה להגביר את הלחץ. הפלא הגדול הוא שבישיבת הקבינט ביום חמישי שעבר הצליח גלעד ארדן להעביר החלטה בעד השארת הגלאים. נתניהו התבייש כנראה לבצע סיבוב פרסה כה מהיר. מצד שני הוא גם התבייש להגן על החלטת הקבינט. ארדן נשלח לבדו לחזית התקשורת כדי להסביר את ההחלטה על השארת הגלאים.
והתקשורת, כמו התקשורת, תרמה את תרומתה הנדיבה לשינוי ההחלטה. גל פתוח הוכרז בטלוויזיה, כמקובל במצבי אסון. עמדות שידור הוצבו במזרח ירושלים כדי לקדם את פני הרעה. פרשנים היסטריים הסבירו לציבור שעיני העולם הערבי כולו נשואות הנה, פייק ניוז לכל דבר. העולם כולו, והעולם הערבי בפרט, מאבד במהירות עניין בסוגיה הפלסטינית. אפילו הפלסטינים עצמם לא נטלו חלק בימי הזעם שהוכרזו בשבוע שעבר. הפגנות יום שישי עברו בשקט יחסי. רוב השוטרים שהובהלו ירושלימה סבלו מחוסר תעסוקה. ברחבי יו"ש עלה מספר המתפרעים רק במעט על המספר הממוצע בסתם יום שישי. אמנם שני מתפרעים נהרגו (לא שלושה, כפי שדווח במשך יומיים), אבל גם בימים כתיקונם נהרגים לפעמים מתפרעים. כבר ידענו התפרעויות קשות פי כמה בעבר.
הפיגוע הנורא בליל שבת בבית משפחת סלומון היה צירוף מקרים. נווה צוף, יישוב בן ארבעים בעומק השטח, חווה פיגועים רבים במרוצת השנים. בעשור הקודם נרצחו שלושה מתושביו בפיגועי ירי בדרכים אליו וממנו: יאיר נבנצאל, שרה לישה ואסתר קליימן. ב־2014 נלכדו שני מחבלים שחדרו לאחד הבתים, ובליל שבת סתווי לפני כשמונה חודשים הוצתה שכונה שלמה. ליל שבת הוא לילה חביב במיוחד על הרוצחים הפלסטינים.
גם השבת שקדמה לרצח נוצלה לניסיון רצח. מחבל מנבי־צלאח יצא למסע ירי רכוב בכביש שבין נווה צוף לעטרת. הוא לא הצליח לבצע את זממו, ולכן נשכח במהרה. באופן דומה נשכחו אלפי פיגועי אבנים, בקת"בים וירי שהסתיימו בלא פגע הודות לחסדי שמים ולתושיית כוחות הביטחון. חלקם הקטן התרחש על רקע מתיחות אזורית כלשהי (הר הבית, צוק איתן וכו'), אבל רובם היו על הרקע המסורתי הישן של שנאת ישראל. אף מגנומטר לא בדק פלסטינים בהר הבית כאשר נבנצאל, לישה וקליימן נרצחו. מתקני הצלת הנפשות שהוצבו בהר הבית אחרי רצח שני השוטרים היו רק האמתלה התורנית לשפיכות הדמים. גם אם נלך כל השנים על בהונות רגלינו, נזהרים ככל יכולתנו שלא להכעיס את שכנינו מהירי החמה, הם כבר ימצאו סיבה לכעוס ולרצוח: הכיבוש, ההתנחלות, המגנומטר וכו'.
אגב, בביוגרפיה של המחבל שרצח בנוה־צוף יש סיפור של אהבה נכזבת. זה היה המניע העיקרי להחלטתו לצאת לפיגוע התאבדות. הוא נעצר כבר בעבר על ידי הרש"פ בגלל פוטנציאל הפיגועים שלו. בכל זאת, בתקשורת הוחלט שהוא רצח בגלל המגנומטרים. נתניהו הורה לכנס ישיבת קבינט נוספת כדי להניף בה דגל לבן. בישיבת שרי הליכוד ביום ראשון טען ראש הממשלה שהוא נוהג ב"נחרצות", אבל בהתנהלותו בפרשת המגנומטרים קשה לאבחן בדל נחרצות. צה"ל והשב"כ דחפו אותו לזגזוג מביש. אין ספק שהיו להם סיבות טובות לחשוש מהסלמה, תמיד יש, אבל רמטכ"ל וראש שב"כ אמורים גם לחשוש ממחיר ההתמסרות לאיומי אלימות ערביים. אסור להם להקריב את כל מתחמי העתיד למען שקט עכשווי גזרתי.
"גודל השעה", זה השם המוזר שהעניק צה"ל לאירועי אינתיפאדת הבודדים. השבוע החולף עמד בסימן קוטן השעה. משלב מסוים ואילך הסתמנה מפולת כללית. התקרית בירדן הייתה לא יותר מאמתלה שקופה לירידה ישראלית מבוהלת מהעץ. לא רק המגנומטרים קופלו בבהלה שהזכירה את הנסיגה מלבנון בשנת 2000, אפילו המצלמות קופלו עוד בטרם הוצבו. רק הפלסטינים נשארו איתן בעמדתם. הם שאבו עידוד עצום מהכניעה הישראלית לגחמותיהם ומאפסות התגובה לרצח בנווה צוף. פרשנותם לאיפוק שלנו במצבי מלחמה שונה לגמרי מהפרשנות הישראלית. מבחינתם, איפוק הוא לא כוח, הוא חולשה.
צה"ל, שב"כ ורוב חברי הקבינט העריכו שקיפול הגלאים ישיב על כנו את השקט ביו"ש ובירושלים. "ההחלטה להסיר את המגנומטרים טובה לביטחון", צוטט שלשום ראש השב"כ ב'ידיעות אחרונות'. דבריו לא בדיוק מתיישבים עם החוצפה הפלסטינית הגואה והקריאות ליום זעם עוצמתי נוסף, אבל אפילו אם ארגמן צודק, עידן ההכלה הכירורגי של התוקפנות הפלסטינית נמצא על סף מיצוי. מתקרב היום שבו תיאלץ ממשלת ישראל להחליט בין הכרעה וריבונות ובין כניעה מוחלטת. מכיוון שהאפשרות האחרונה אינה עומדת על הפרק, לא יהיה מנוס מהכרעה. בואו נתפלל שצה"ל ושב"כ ערוכים ודרוכים לקראתה.
אקו"ם