גנבו לך כסף - מה מותר לך לעשות?
פסק דין תקדימי מכיר באחריותה של הרשות הפלסטינית לעינוי אכזרי של חשודים בסיוע לישראל. וגם: מתי מותר לאזרח להפעיל כוח כדי לעמוד על שלו?
"עשרות תובעים פנו לבית משפט זה בתיקי תביעות נזיקין נגד הרשות הפלסטינית, ובפיהם הטענה הבאה: אנו נחשדנו כמשתפי פעולה עם ישראל. הרש"פ עצרה אותנו וכלאה אותנו במרתפי בתי מעצר. שם עונינו על ידי אנשי/חוקרי הרש"פ/שופטים פלסטינים, ושם נגרמו לנו נזקים בריאותיים ונפשיים קשים. עתירתנו היא כי בית המשפט המחוזי בירושלים, בירת מדינת ישראל, יחייב את הרש"פ לפצות אותנו על הנזקים האמורים". בפסקה זו נפתח פסק דינו המונומנטלי, מהארוכים ביותר בתולדות מערכת המשפט הישראלית (1,860 עמודים), של שופט ביהמ"ש המחוזי בירושלים משה דרורי.
התיאורים על מה שמתרחש במרחק יריקה מאיתנו מזעזעים. הפרוטוקולים מלאים תיאורים גרפיים של עינויים אכזריים הכוללים הכאות קשות, תליות, כוויות, חנק, כליאה במכולות ברזל לוהטות בקיץ, חשיפה למזג אוויר קיצוני ולהתעללות באסירים אחרים. לא מומלץ לקריאה לנשים בהיריון ולבעלי לב חלש. הדיון במגה־תיק הזה כלל 90 ישיבות ובמהלכו העידו עשרות עדים, הוגשו יותר מ־700 מסמכים וניתנו 372 החלטות. דרורי נדרש להתמודד עם סוגיות משפטיות סבוכות: מהי סמכות השיפוט של ישראל מול הרשות, מהן גבולות הסמכות של הרש"פ עצמה בחקיקה ובהפעלת הכוח, ומה היקף המחויבות שלה לדין הבינלאומי ולנורמות אלמנטריות של זכויות אדם.
לרשות הפלסטינית אין סמכות לחוקק חוקים הסותרים את הסכמי אוסלו, קבע בית המשפט בהכרעתו. הסכמים אלו אמנם מעניקים לרשות סמכות שיפוט פלילית ואזרחית על נתיניה, אולם לישראל נשארה סמכות שיפוט בנוגע לעבירות לאומניות שיש להן השפעה על ביטחונה של ישראל. מכיוון שכך, "גם מעשים שנועדו - מבחינת המבצע שלהם - להועיל לביטחונה של מדינת ישראל, ייחשבו כמעשים שיש להם השפעה ביטחונית", ולרשות אין סמכות מעצר או דיון לגביהם. השופט הסביר שלמעצרים ולעינויים הללו יש השלכות ביטחוניות, מפני שהם נועדו להכווין את התנהגותם של הפלסטינים נגד מדינת ישראל ובעד תמיכה בפעולות טרור. זהו אולי פסק הדין הראשון שמעניק חסינות משפטית לסייענים מפני שלטון הפסאודו־חוק הפלסטיני.
"בהסכם הביניים התחייבה הרשות הפלסטינית עצמה לעשות כל שביכולתה כדי למנוע פעילות טרור", כתב השופט דרורי, "מכאן שגם הנתבעת עצמה לא יכולה לראות בתובעים או במי מהם, אשר פעלו כדי לסכל פיגועי חבלה, כ'רוצח' או 'בוגד', שהרי הרשות הפלסטינית עצמה הצהירה והתחייבה בהסכם הביניים שאחת ממטרותיה היא מניעת פעולות טרור. באיזה ערך מערכיה של הרשות בגד אפוא אותו משתף פעולה?!"
השופט דרורי דחה חלק מהתביעות לאחר שהשתכנע שהמעצר היה חוקי, כלומר התבסס על עבירות אזרחיות או פליליות שאינן ביטחוניות, וקיבל חלק מהתביעות - גם של סייענים, וגם במקרים שבהם מדובר היה בעבירה שפיטה בעבור הרש"פ, כמו הפעלת אלימות בסכסוך בין חמולות או עבירת מין, אולם המעצר בוצע בתוך תחומי הקו הירוק ללא סמכות (איך בדיוק עצרה הרש"פ אנשים בתוך הקו הירוק? שאלה ששווה להפנות לשב"כ ולמשטרה), או שהעצור היה בעל אזרחות או תושבות ישראלית. השלב הבא במשפט יהיה הוכחת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים לכל תובע.
פסק מעניין נוסף שנתן לאחרונה השופט דרורי עסק בסיפורו של בעל פיצוצייה שקיבל מארבעה צעירים הזמנה גדולה של בקבוקי שתייה. איתרע מזלו של הבעלים והוא שכח בארגז הבקבוקים מעטפה עם פדיון גדול של מזומנים מחנותו - 120 אלף שקלים. כשהתגלתה האבידה הוא פנה לקונים וביקש מהם להחזיר לו את הכסף, אולם הללו התחמקו. לאחר כמה ימים הגיע בעל הפיצוצייה יחד עם שלושה חברים למקום עבודתו של אחד הגנבים. הוא איים על הגנב מילולית עד שהלה נשבר, הודה, לקח אותו לביתו, אך מסר 15 אלף שקלים בלבד. יתר הסכום, שחולק בין הגנבים, נעלם ולא נמצא עד היום.
מה שקרה אחר כך הוא לא פחות ממדהים. שני הצדדים התלוננו במשטרה. בעל הפיצוצייה על גניבה, והגנבים על סחיטה. בתביעת המדינה נגד הגנבים בבית משפט השלום, הם נפטרו בעונשים מגוחכים: חודשיים מאסר על תנאי וקנס סמלי בגובה 1,500 שקל. לעומתם בעל הפיצוצייה וחבריו הואשמו בעבירה חמורה בהרבה של סחיטה באיומים, שעונשה המקסימלי הוא תשע שנות מאסר, ועניינם נידון במחוזי.
לאחר דיון ממושך כתב השופט דרורי: "בתיק זה התגלה מצב שאותו לא ניתן להעלות על הדעת. מדינת ישראל, כמאשימה, מדברת בשני קולות, ומתנהגת בצורה שאינה מקיימת את לשון החוק בישראל". דרורי מניח על השולחן את מה שנראה בעיניו כתרבות של סדום: כיצד יכול להיות שארבעה גנבים המסרבים להשיב את הגזילה יוצאים ממערכת אכיפת החוק ללא מאסר, ואילו הקורבן הנגזל נגרר ל־29 דיונים מתישות שבהם הוא נאשם באישום חמור בהרבה?
פסק הדין מתאר את הוויכוח שניצת בין התובע חיים פס מהפרקליטות, שייצג את המדינה נגד בעל הפיצוצייה, לשופט דרורי: פס טען בלהט שעבירת הסחיטה באיומים, גם אם מדובר בקורבן הפונה אל הגנב בדרישה להשיב את הגזילה, חמורה יותר מעבירת גנבה. דרורי דחה נחרצות את העמדה הזו, גם על בסיס ניתוח חוק העונשין הישראלי וגם על בסיס סוגיית נטילת החוק לידיים בדין העברי. בשורה התחתונה הוא זיכה את בעל הפיצוצייה באופן מוחלט.
140 עמודי פסק הדין של דרורי הם מלאכת מחשבת, ונוגעים בסוגיה חשובה מאין כמותה - הריסון העצמי של שלטון החוק. אחד החידושים הגדולים של המדינה המודרנית הוא המונופול על הפעלת הכוח. אם רצח היה פעם עילה לגאולת דם, וסכסוכי שכנים היו נגמרים כמו אצל חמולות בלוד, שיטות המשפט המודרניות נטלו מהאזרחים את הסמכות להעניק לעצמם סעד על עוול שנעשה להם והעבירו אותה למערכת אכיפת החוק. פגעו בך? לך למשטרה או תבע בבית המשפט. החוב של העבריין הוא לא מולך אלא מול החברה, ואתה אינך אלא עד, ואם העין שלך נפוחה אולי תהיה גם מוצג עם הכותרת "ראיה".
אלא שהצגה זו היא חלקית בלבד. דרורי מראה איך רוב שיטות המשפט מכירות גם בקוצר ידה של הבירוקרטיה השלטונית. מאפרים קישון ועד 'ארץ נהדרת', לכולם ברור שחיוג 100 יעיל למקרים ספציפיים מאוד. ההבנה היא שאי אפשר לשלול לגמרי מהאזרח את זכותו לעמוד על שלו, ולכן למשל אין ציפייה מאזרח להימנע מתגובה כשגנב נכנס לחצרו וסוחב אופניים. הוא יכול אמנם לחייג למשטרה, אך רוב הסיכויים שזו לא תבוא או תבוא מאוחר ולא תועיל.
השאלה היא כמובן האיזונים והגבולות: האם מותר לאזרח לעמוד על שלו גם במחיר הפעלת כוח סביר רק בשעת מעשה, או גם לאחר מכן? האם ההיתר קיים רק כאשר הימנעות מתגובה תגרום נזק בלתי הפיך? האם נוטל החוק לידיו יזכה להגנה גם כאשר אין לו ראיה משפטית קבילה לבעלותו על החפץ? שאלות אלו ועוד יעמדו במרכז כנס המשפט העברי של מכון 'מורשת המשפט בישראל' מיסודו של משרד המשפטים, המתקיים היום ומחר בירושלים בהשתתפות השופט (בדימוס) אליקים רובינשטיין, שופטים מכהנים ופרקליטים בכירים, ופתוח לציבור הרחב. גילוי נאות: החתום מעלה משתתף בכנס כמנחה סדנה ללימוד הסוגיה בהלכה.
בשבוע שעבר עסקנו פה בעתירת ארגוני השמאל נגד חוק ההסדרה, וכבר השבוע התגלגל לידינו פולו־אפ מעניין: מעשה במשפחה שעברה מתל־אביב אל היישוב ניל"י שבמערב בנימין, קיבלה אישור בנייה מהחטיבה להתיישבות במגרש ביישוב על פי תב"ע מאושרת, ובנתה בו את ביתה בעלות של שני מיליון שקלים.
זוכרים את "צוות קו כחול" של המנהל האזרחי? זה שבוחן קרקעות מדינה מוכרזות ביו"ש והופך אלפי דונמים מהן ל"קרקעות פלסטיניות פרטיות", על בסיס קריטריונים שאף אחד חוץ ממנו לא מבין אותם? אז במהלך מרץ 2015, בלי כל הודעה מוקדמת ובלי שעדכן את המשפחות, החליט הצוות להוציא רחוב שלם בניל"י אל מחוץ לתחום אדמות המדינה (התירוץ הפעם: "שימוש באמצעי מדידה מתקדמים"). במחי קו הפכו כל הבתים ברחוב לבלתי חוקיים, וערכם צנח בהתאם.
המשפחה פנתה לארגון 'רגבים', והוא הגיש באמצעות עו"ד הראל ארנון תביעת נזיקין על סך מיליון שקלים נגד המנהל האזרחי. "כפי שהודגש בפסיקות בג"ץ", הסביר ארנון, "הממונה על ניהול קרקעות המדינה ביהודה ושומרון נושא באחריות מיוחדת וחייב לנקוט משנה זהירות מול הציבור בכל הנוגע להקצאת קרקעות". בעברית מדוברת, המדינה איננה יכולה לשחק במתנחלים ולפגוע בזכויותיהם בלי לשלם על כך מחיר.
'רגבים' לא מסתירה את רצונה לקדם הבנה אסטרטגית בקרב פקידי האוצר והפרקליטות. המשפחה מניל"י היא רק אחת מתוך אלפי משפחות שבנו בית בתום לב ביישובים מסודרים עם כל האישורים הנדרשים, ומצאו עצמן יום אחד מחוץ לחוק כאחרוני נערי הגבעות במאחזים. אם בג"ץ יבטל את חוק ההסדרה, המדינה לשלם תצטרך מיליונים רבים כדי לפצות את כל המשפחות האלו על העוול שנגרם להן.
השבוע הגיעה תשובת המדינה לעתירה. מה יש בה? בעיקר התחמקות של המנהל האזרחי בטענה שלא הוא הקצה את הקרקע לתושבים. יד שמאל מאשימה את יד ימין, והמנהל מבקש לגלגל את תפוח האדמה הלוהט אל החטיבה להתיישבות. מה אין בה? הודעה של המדינה שהמקרה הזה יוסדר באמצעות 'תקנת השוק'.
למי ששכח, כשמנדלבליט התנגד לחוק ההסדרה הוא הסביר לכולם שאין צורך בחוק מכיוון שהפרקליטות מתכוונת ליישם את תקנת השוק (סעיף 5) המאפשרת הסדרה של בנייה שנעשתה בתום לב. נראה שהיועץ המשפטי לממשלה הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים. בהודעה האחרונה אין זכר לאותה תקנת השוק, והיא מוכיחה שבשורה התחתונה אין כרגע שום תחליף רציני לחוק ההסדרה.
אקו"ם