ובכן, החברה הישראלית עוד לא עלתה בלהבות
כל כך הרבה פעמים עלולה הייתה החברה הישראלית לעלות בלהבות. כל כך הרבה פעמים היינו בטוחים שהנה זה מגיע. השבוע, בין הלקאה עצמית לנבואות זעם, יכולנו גם לשאול את עצמנו מדוע זה לא קרה
יום אחד השבוע, למשך כמה שעות בעיצומו של הקיץ החם הזה, השסע החברתי הפך ממטרה לבעיה, לסוגיה שיש מה לדון בה. סיבה טובה לחבוש על הפנים מסכה חד־פעמית של מבוגר אחראי, להציג נתונים וציטוטים מדאיגים, ולשאול מה צריך שיקרה פה כדי שנתעורר. כל המקטבים דיברו בחשש מופגן על הקיטוב. כל פוערי הפערים מיהרו לסגור שורות. והנה אנחנו בשנת שבעים למדינה, זוכרים את שבעים שנות הגלות הראשונה, את החורבן השני בשנת שבעים לספירה, ואיך הכול מתחבר לכדי תמונה אימפרסיוניסטית אחת גדולה ועגומה. ירושת הדורות דורשת מאיתנו לפתוח בתשעה באב את סוגיית שנאת החינם, לחטט בה ולצקצק עליה, ובצדק. זה עובר לנו עם הביס הראשון מעוגת הגבינה ויורד בגרון יופי אחרי שלוק אחד של תה צמחים או לימונדה מקוררת.
בשנת שבעים למדינה מותר ורצוי להסתכל על התמונה הזו גם מזווית אחרת, לקלקל קצת את החגיגה, לדכא קצת את האֵבל. נס קיבוץ הגלויות שהתרחש כאן במאה השנים האחרונות הוא פוטנציאל נפיץ יותר ממוסלמים והר הבית. בּלִיל עדות שהביאו ממדבר ומִים מנהגים וסגנונות סותרים ופוגעים, הצליח להתחבר כאן למסה קריטית של מדינה בתקומה. פערי מנטליות שהיו צריכים להוביל למלחמת אחים יומית, הביאו במקום זה לנישואי תערובת של מזרח ומערב, חם וקר, שחור ולבן.
אם זה לא מספיק, הצלחנו לאתגר את עצמנו בשלל אירועי קיצון נפיצים, וצלחנו אותם. מה היה לנו שם ומה לא היה לנו שם? הפגזת האלטלנה וחטיפת ילדי תימן; רצח פעיל השלום אמיל גרינצוויג ורצח ראש הממשלה יצחק רבין; הסכמי אוסלו השנויים במחלוקת והאינתיפאדה שפרצה בעקבותיהם; פינוי ימית ועקירת גוש קטיף וצפון השומרון - אוסף קטסטרופות שכל אחת מהן, כך האמנו, היא חבית חומר נפץ, וכל תנודה קטנה שלנו תלבה את חום הלב ותביא לאש הקרב על משלטי. ולא היא. מדינת ישראל המסוכסכת הצליחה להתעלות, ובמקום לפוצץ עצמה לדעת היא צמחה מכל אחד מהפיגועים החברתיים האלה לחיבורי ימין ושמאל, דתיים וחילונים, באירועים שנולדו מהשטח.
זה יכול היה להיות אחרת. זה יכול היה להיות אלים פי כמה, הרסני ומטלטל ומנפץ כול. והצלחנו. בתוך האבל, ומתוך ימי האבל המתחלפים לימי חשבון נפש ותשובה, מותר גם להתעכב על זה, לפרגן איש לרעהו בשמחת אביונים. לציין את ההצלחות בתוך התקומה המורכבת הזו, את חצי הכוס המלאה. אחרי הכול, לא רק שנאה חיצונית, גם שנאה עצמית יכולה להיות קטלנית והורסת. והרי כל כך צדקו חז"לינו כשהזהירו אותנו לדורות עד כמה שנאת חינם עולה לנו ביוקר.
הייתה זו כמדומני המורה רוחמה הנפלאה שלימדה אותנו אי שם לפני שלושה עשורים את שירו של גרשון שופמן, שיר שמצא מקומו במגירות הלב והראש. "המשורר המוכיח ישב בחדרו וכתב / קובלנה נמרצת על 'האדישות האנושית' / על העניין הישן חדש של 'איש לביצעו' / על שהנה נופל האחד באמצע הרחוב / ואין איש שם אליו לב. / כך ישב וכתב - ונזדעזע; קול בכי ילד / עלה באוזניו מן החוץ. שם שיחקו ילדיו. / עם הקולמוס ביד הוא רץ אליהם. / בהול ושמחה גדולה תקפתו: / ילד זר בוכה! ילד זר".
1,263 יהודים זכו לעלות ביום תשעה באב להר הבית, להגשים כמיהת דורות וכמיהה פרטית. זה לא היה ביקור שהתאפשרה בו תפילה, כמובן, גם לא עצימת עיניים ממושכת והתייחדות רגשית עם גודל השעה. זה היה ביקור חטוף, זריז ובהול, ובכל זאת המונים עברו את תהליך הטהרה, ההמתנה והציפייה, ויצאו בעיניים בורקות. והר הבית, כמו הר הבית, מיהר לעורר תגובות קשות. ירדן הזהירה מהקיצונים שמנסים להתסיס את האזור.
הפלסטינים הזהירו מפני הפיכה באל־אקצא שמתכנן הימין הקיצוני הישראלי, ואנשי שמאל – איך לא – מיהרו לבוז ולטעון לפרובוקציה מכוונת. הרי להתפלל שם לא נותנים לכם, הם אמרו, וסיור ארכיאולוגי לא ניתן לערוך במקום שממצאיו חוללו, באדיבות הווקף. מה יש לכם לחפש שם? אפילו הראשון לציון הרב דוד יוסף מצא זמן להוכיח את עמיתיו, השומרים על הלכה קלה כחמורה, בשל מעשה העלייה להר.
אחרי שבועות ארוכים ומתישים שבהם דרישות הפלסטינים עלו על ראש יגוננו, לא נמצא מקום לרגשות העם היהודי בכור מחצבתו. קנאי חופש הדת של מי שאינו בן הדת היהודית־אורתודוקסית, לוחמי עזרת ישראל בכותל, בולדוזרי ההגנה על המיעוט המוסלמי - לא מצאו לנכון לקבל את תפילת העם היהודי ביום אבלו. על זה היה דווה ליבנו, על אלה חשכו עינינו. על ההר הזה, שממנו גלתה שכינה וגלינו אנחנו, לדמעות שלנו אין מקום. משורר מוכיח ונאור יושב בחדרו וכותב קובלנה על אדישותנו לרגשות המוסלמים, מזדעזע מההפרעה היהודית שפונה אל רגשותיו שלו. בהול וזעם גדול תקפו: ילד זר בוכה שם, ילד זר.
אקו"ם