נאחזים באוויר: עם ישראל מעדיף את נתניהו
דורשי הדחתו המיידית של נתניהו מסתמכים על "אווירה ציבורית". הם רק שכחו לשאול את הציבור שמחוץ לאולפני החדשות
בעיצומו של חום יולי־אוגוסט הכבד מאוד, שעה שמליאת הכנסת התרוקנה לטובת אוורור הח"כים, תפסה "האווירה הציבורית" את מרכז תשומת הלב הפוליטית. כמו הבן שרצח את אמו וביקש מהשופט להתחשב בהיותו יתום, כך כל מציתי האש נגד נתניהו, אמני הדמוניזציה המייחלים להפלתו, הם הדורשים את התפטרותו על סעיף – נכון – אווירה ציבורית. לא ממצאים חדשים, לא התקדמות דרמטית בחקירה ואפילו לא כתב אישום. אווירה. זו שהם אחראים לה.
אחרי35 מחאות שבועיות בקרבת ביתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, בדרישה לזרז את העמדתו של ראש הממשלה לדין, המלחמה הקרה בין מתנגדי נתניהו לתומכיו שודרגה לקרב הפגנות. ביום רביעי השבוע התגודדו בגני התערוכה בתל־אביב תומכי נתניהו, ויותר משבאו לחזק את רוחו של ראש הממשלה המכהן, הם באו
להביע את מורת רוחם מהניסיון הגלוי להביא לסיום כהונתו בדרכים עוקפות־קלפי.
פעילי ליכוד בכנס התמיכה בנתניהו
צילום: שירית אביטן כהן
שעה שתיק הצוללות מפליג הרחק מנמל הבית של נתניהו, ותיק התקשורת שלו מול נוני מוזס מבזה בעיקר את האחרון, נותרנו עם פרשת המתנות. אם יהיה בה כדי להטיל רבב בראש הממשלה, יש למצות עמו את הדין. כמו בסיפורי דרעי, הירשזון, קצב ואולמרט, גם במקרה הזה מדובר באות כבוד לחברה הישראלית, ולא באות קלון כמו שנוהגים לטעון כאן.
הבוז שמור למדינות שאין בהן דרך להעמיד לדין שליטים שסרחו. מדינה שבאה חשבון אפילו עם ראשיה יכולה להתגאות בהקפדה על מצוות "לא תעשו עוול במשפט, לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול". כעת רק נותר לברר אם איננו עדים לאחרונה להליך הפוך לחלוטין. איך קבע השלט בהפגנה בפתח־תקווה? "ביבי אשם - עד שתוכח חפותו". הרבה דברים יש בנקודת המוצא הזו, צדק אין כאן.
מול שנאת נתניהו בת שני העשורים, זו שהפכה כמעט לכרטיס ביקור נדרש לצד תעודת עיתונאי, צצה השבוע תופעה מעניינת. מתחרי נתניהו מתוך הקואליציה לא ממהרים לריב על הכיסא המכובד שבמרכז שולחן הממשלה, ולא נלהבים להביא את שלטונו רב־השנים לקו הסיום. נכון, לכל אחד מהם יש אינטרסים אישיים ואידיאולוגיים לשמירת מעמדו סביב השולחן, ובכל זאת היה אפשר לצפות לניצנים של מלחמות ירושה. עיין ערך אולמרט ומפלגת קדימה.
לא רק בין הפוליטיקאים, גם בקרב כלכלנים בכירים נצפתה דריכות מתוחה נוכח האפשרות של סיום כהונתו של מי שהוביל את ישראל לכלכלה מפותחת. אם להתנסח בעדינות, לא נרשם שם געגוע עז לסוציאליזם לסעיפיו. גם הציבור – אותו ציבור שמתפקידו למלא את משבצת "האווירה הציבורית" – מתעניין יותר במחיר הארטיקים של הגזלן על חוף הים מאשר במחירי הסיגרים של נתניהו. בסיכומו של עניין, באקלים הנוכחי לא נרשמת התחממות רבה בגזרת החלפת השלטון.
נתניהו ונהנתנותו מותירים תחושת צריבה עזה יותר מעקיצת מדוזה בחופי הים התיכון, אבל עם ישראל מסתכל סביב ומתקשה למצוא אלטרנטיבה. הוא גם לא מתלהב מהאפשרות שיחליפו לו ראש מעל לראש ומתחת לרדאר, בהליך שכולו סיכול ממוקד. מצביעי הימין אולי כבר לא אוהדים את נתניהו, ויש להם ביקורת לא קטנה על התנהלותו בעניינים שונים, אבל הפחד שלהם מהאלטרנטיבה גדול הרבה יותר.
המקרה העצוב של הכלב
שעה שבמחנה הציוני בואכה מרצ ממשיכים בקרב ראש־בראש נגד נתניהו מבלי להסתיר את הסלידה המובנית ממנו - שמפילה זה 22 שנה את רצח רבין על כתפיו המתבגרות - איש אופוזיציה אחד דווקא מצליח לשמור על פאסון. אחרי שלמד היטב את תורת שלושים המנדטים של הליכוד מהבחירות האחרונות, שם לו יו"ר יש עתיד למטרה להתאמן בריצה למרחקים ארוכים.
יאיר לפיד
צילום: מירי צחי
יאיר לפיד הוא האישיות היחידה באופוזיציה שהשכילה לתפוס את עמדת הממלכתיות, תוך הקפדה לא לצאת נגד ראש הממשלה באופן בוטה. לפיד יודע להיזהר מהמכשול הברור הזה שבו נופלים כל מתחריו משמאל, ובכך הוא מצליח למצב את עצמו כיורש אפשרי בבוא השעה. הוא תומך במידה במהלכי הממשלה, מבקר אותם במידה, ולא ממהר לנצל את ימי המבוכה של נתניהו. אבל מה לעשות, נהנתנות היא לא אורח החיים הכי זר ללפיד. קווי הדמיון בינו לבין ראש הממשלה המכהן רבים וברורים, אבל הם נוגעים דווקא לתחום הפוזה, והרבה פחות לתחום הניהול והניסיון הציבורי.
גם העיסוק ביחסי עיתון־שלטון לא ממש מאיר פנים לעומד בראש "יש עתיד". שעה שהשיחות עם נוני מוזס, בעלי ידיעות אחרונות ו־ynet, עומדים במרכז תיק 2000 של ראש הממשלה, הקשרים בין כלי התקשורת המדוברים לבין חברי כנסת בעבר ובהווה עולים גם הם על הפרק. כי אם נתניהו היה מוכן לשאת ולתת לטובת סיקור תקשורתי חיובי, יש לברר מי פורגן יתר על המידה באותה תקופה במקומו ולמה.
מפלגת יש עתיד, על ראשיה ויועציה, הייתה בין אלה שזכו לאהדה לא מעטה מעל דפי ידיעות אחרונות. לא רק אהדה כללית, גם קשרים כלכליים נרשמו שם, לכל הפחות בין משרד החינוך בראשותו של שי פירון לבין האתר ynet ועיתון־האם שלו. מיזמים חינוכיים זכו בעיתון להבלטה ולתמיכה, ובתוכם תוכנית "למידה משמעותית". לא פעם הופיעו כתבות או גיליון בשיתוף משרד החינוך, ובמימון כספי המשרד. גם תדמיתם של אישים נוספים מקרב המפלגה נהנתה מליטוף אוהב.
בשורה התחתונה, היו פה פוליטיקאים שעשו מה שהם יכולים כדי להיבחר שוב וכדי לשמור על משרותיהם ועל
עמדות ההשפעה שלהם. מי שהביא את העיתונות לתחתית המביכה שמערערת את יסודותיה היה הבעלים של העיתון המתיימר להיות הנפוץ במדינה. נוני מוזס הוכיח קבל עם ועדה שהמקצוע המגדיר עצמו "כלב השמירה של הדמוקרטיה" מוכן להעלים עין ולדומם נביחות, אם רק נותנים לו עצם עסיסית וטובה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם