בלי פוליטיקה ואש בעיניים: כך הפכתי למתנחלת

שדה־בועז שבגוש עציון הוא הבית החדש שלי, למרות שדיבורים על קדושת הארץ או על שלמותה, לא מעניינים אותי. הגיע הזמן שהמדינה תפסיק לשחק אותה קשה להשגה. רוצה שנגור על אדמות המדינה שלך, או לא?

מקור ראשון
בתאל קולמן | 13/8/2017 13:05
תגיות: דעות,יהודה ושומרון,בנייה בהתנחלויות
לכל אחד יש לפחות "בחיים לא חשבתי שאהיה כזה" אחד. אני למשל לא חשבתי, באף אחד מהתסריטים שבהם דמיינתי את חיי, שאהיה מתנחלת לא חוקית. אבל הנה אני כאן, קובעת את ביתי החדש בשדה בעז. מדלגת על אבנים, מתקלחת עם הוט־באקט כמו בגסטהאוסים הכי זולים בהודו ומלוכלכת שוב שנייה אחר כך, ושותפה בקבוצת ווטסאפ שבה הגיוני לבקש קישוא. אין ספק, יש משהו מרענן להיות הדבר שבחיים לא חשבתי שאהיה. מקלחת צוננת על הנפש. אבל איך זה קרה, אני שואלת את עצמי, וכך גם כמה מחבריי שכבר הכריזו שלא יבואו לבקר אותי בביתי החדש בגוש עציון (עוד נשוב אליהם בהמשך).

האמת, קדושת הארץ לא ממש מדברת אליי, גם דיבורים על שלמותה לא מרעידים בי מיתרים חבויים. באורח פלא, אפילו הלהט לקיים מצוות התלויות בארץ, כמו לשכוח שיבולים בשדה או לא לאכול ערלה, לא ממש קיים בי. בינינו, לו הייתה לי דירה בירושלים או בתל־אביב, סביר להניח שלא הייתי הופכת לטייטל המאיים הזה, מתנחלת. אך כידוע, החיים הם התסריטאי הטוב ביותר. אבל אל תטעו, אני לא הולכת לספר לכם כמה קשה לחיות במדינה הזו (דבר נכון כשלעצמו). זהו לא פרק נוסף שדש במאפייניו של דור ה־y. במרכזו של הסיפור לא תמצאו משנה סדורה או אידאולוגיה ברורה, אלא רק נקודה אחת של אמונה פשוטה בזכותי לגור בארץ שלי. או, אם תרצו, בארץ אבותיי. בעיקר זוהי מוכנות להיכנס להרפתקה שבזמן כתיבת שורות אלו סופה אינו ידוע.
 
שדה בועז. למה המדינה לא מעזה להכריז 'זה שלי?'

אז עכשיו, כשיצאתי מאזור הנוחות האורבני שלי, אני נדרשת להתמודד עם הזהות הסמי־ימנית הרדומה שלי, ועל הדרך לחיות תחת עננה שעונה לשם 'האם המדינה תחליט להרוס את הבתים שבנינו בשיפולי שדה־בועז'.
תגידי כבר מה את רוצה

לפי מה שהבנתי מגברים, אין דבר יותר מעצבן מאישה שלא אומרת באמת מה היא רוצה. גברים רוצים את זה בלי רמיזות, בלי מניפולציות ובלי דיבורים סחור סחור. במהלך עשר־שנות־נישואיי־אבל־מי־סופר־בכלל־זה־נראה־כמו־נצח, למדתי שאני צריכה לצמצם לאפס את מספר הפעמים שאני עונה ב"לא יודעת" לשאלה שמפנה אליי בן הזוג שלי. ובכן, אני כנראה ממש בחורה חכמה. כי מה שאני למדתי יחסית מהר, המדינה כבר שבעים שנה לא קלטה.

אז מה לעזאזל את רוצה, גברת מדינה? רוצה להחיל ריבונות או לא? רוצה שנחיה פה בגוש עציון או לא? האם אדמות הסקר שלך תמיד יהיו במרחק נגיעה, אבל אף פעם לא בנות מימוש? האם תהיי מסוגלת יום אחד להכריז על האדמות ששייכות לך ככאלה, או שמא לנצח תשחקי אותה קשה להשגה? את יודעת, אנחנו מתחילים להתעייף ממך, את חייבת להחליט. בהן צדקי, גם כשאת אומרת לא אני כבר לא יודעת למה את מתכוונת.

על מה אני מדברת? במקרה הכינותי מראש דוגמה. לפני כארבע שנים וחצי הבטיח שר הביטחון דאז משה יעלון לבצע סקר קרקע באזור שדה־בעז הממוקם צפונית לנווה־דניאל, בתמורה לפינוי שקט של ארבעה מבנים ביישוב ולהסדרת היישוב. בוגי עמד במילתו, והמדינה סיימה לסקור את הקרקע לפני שמונה חודשים (!). אך התוצאות, שיכולות לתת חמצן להתיישבות, לא פורסמו. מדוע? לממשלה הכי ימנית מאז ומעולם פתרונים. העניין הוא שלא מדובר בסיפור אחד קטן ושולי של יישוב אחד. זו התנהלות עקומה ומכוונת של ממשלה ששמה לה למטרה להרוויח כמה שיותר זמן שקט.
 

דן שנקר
שדה בועז. רוצים לחיות בכיף. דן שנקר

בזכות הבורגנות

באזור הדמדומים הזה של חוסר קבלת החלטות, צומחים גם עשבים שוטים כמוני. יצורים א־פוליטיים, שבסך הכול רוצים לחיות את חייהם בכיף. תסלחו לי מימין שאני לא באה לדברר את האינטרס הלאומי־ביטחוני (לשלוט על ציר עוקף חוסאן ולשמור על רצף התיישבות יהודי). תסלחו לי משמאל שאני ממאנת לראות בבחירה שלי לגור מעבר לקו הירוק שימון גלגלי 'אקיבוש'. אני סולדת מהשפה השגורה בפי כל פוליטיקאי ממוצע, מימין או משמאל, "זה או אנחנו או הם". בפועל, כמו שאני רואה את הדברים, זה אנחנו והם הולכים לגור פה ביחד. פשוט צריך ללמוד איך לעשות את זה נכון.

יש שיטיחו בי תוך בוז ולגלוג עמוק שאני "נדלניסטית", או גרוע מזה - יוצאת משטחי ישראל אל הקו הירוק מטעמי "בורגנות". אני חושבת שהם לא הבינו כלום. הסיפור של יהודה ושומרון ייפול או יקום על אנשים כמוני. בלי חזון לאומי סדור, בלי אמונה יוקדת, בלי אש בעיניים ליישב כל גבעה חשופה. אנשים שהדיבורים על סיפוח כן או לא נכנסים להם מאוזן אחת ויוצאים תוך אלפית השנייה מהאוזן השנייה. אנשים שעובדים קשה בשתי עבודות וחוסכים שקל לשקל כדי להגשים את חלומם הרטוב של הישראלים: ארבעה קירות וקורת גג. בלי געגוע לבעלי בתים קמצנים שמחייבים אותי לשלם על בעיות הביוב של בניין משנות החמישים. זה ככה פשוט.

את פסקת הסיום אקדיש ברשותכם לחברים שהזכרתי בפתיחה: אם אתם באמת חושבים שהדבר הכי גרוע בעולם נעשה במרחק 40 דקות נסיעה מהבית שלכם, והתשובה שלכם היא לעצום עיניים ולהגיד "אני לא נוסעת לשטחים" - אתם לא מספיק רציניים. בראשי עולה תמונת שלושת הקופים - זה שעוצם את עיניו, זה שאוטם את אוזניו, וזה שסותם את הפה. ככה אתם נתפסים בעיניי. אי־הידיעה איננה פוטרת, היא חטא בעצמה. אם באמת קורה פה הדבר הכי נורא בעולם, אי אפשר לשבת בתל־אביב ולהגיד "אוי אוי אוי, מה שקורה שם זה בלתי נסבל". אתם יודעים איך זה, בחיים כמו בחיים, אין שחור לבן. או שאולי אתם באמת לא מכירים חיים ברזולוציות מורכבות יותר. אני למשל, לא חושבת שבמרכז תמצאו חנות לחומרי בנייה שהבעלים שלה הם שותפים יהודי ופלסטיני. אני מצאתי חנות כזו. ממש פה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

בתאל קולמן

.

משוררת. עורכת את ערוץ הדעות של nrg. ספר שיריה הראשון, "תהום להיאחז בה", זכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים לשנת 2015.

לכל הטורים של בתאל קולמן

המומלצים

פייסבוק