בין אתרוג לפוטש: אפשר להתייחס עניינית לנתניהו?
הדיון האם על פשעי המנהיג תכסה האהבה או שיש חשיבות לדיון וחקר האמת ללא משוא פנים, לא מתחיל בחקירות נתניהו. הוא הולך אחורה עד לימי שפוט השופטים
יותר מאלף שנה אחרי כתב האישום המקראי נגד דוד המלך, שבמרכזו שני אישומים חריפים - החל להתבשל קמפיין ה"לא היה כלום כי אין כלום". בארץ ישראל של המאה השלישית לספירה קראו לזה "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (מסכת שבת דף נ"ו עמוד א'). כי איך יכול להיות שהמנהיג הדגול, יפה העיניים וטוב המראה, מייסד העיר ירושלים ומאחד הממלכה - חטא? ובינינו, הרי אין בנמצא שום אדם שישווה לו, אז ברור כשמש שהוא לא חשוד בפלילים. ויודעים מה? גם אם כן, חטאיו כשלג ילבינו, כי התמ"ג הרי היה אז בצמיחה מתמדת. כשחושבים על זה לעומק, אפשר אולי לומר שלדוד היה קמפיינר מוכשר. שלושת אלפים שנה אחרי סיפור דוד ובת־שבע, וכמעט כולנו יודעים לצטט את ההכחשה הגורפת.
המקרא מעולם לא ניסה להסתיר פגמים וחטאים של מנהיגי ישראל המקראיים. לעתים הכתוב מספר על עבודה זרה, לפעמים ריבוי נשים או אפילו ניאוף, חטאים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. ואולי להפך. נדמה שבכל פעם שמנהיג כלשהו נתפס בקלקלתו ועוד אוויר יצא מהבלון הזה שנקרא "מנהיגים", המספר המקראי דווקא מדגיש זאת - "ויעשו הרע בעיני ה'". אם הוא היה יכול להעלות על הכתב את הכתוב בין השורות זה היה נשמע בערך: "תכל'ס, אי אפשר לסמוך על אף אחד. רק על א־לוהים, עזבו אתכם מבני האדם ושימו יהבכם רק אצל הקדוש ברוך הוא".
הוויכוח שהתנהל השבוע בציר קלמן ליבסקינד־סמוטריץ', כשבצדו האחד הטענה ששחיתות היא שחיתות, ובצדו השני הטענה כי שחיתות היא לא תמיד שחיתות, אלא עלולה להיות בראש ובראשונה ניסיון פוטש - הוא קודם כול מרתק, ולמרבה הצער גם בעל חשיבות הולכת וגוברת בחברה הישראלית. כלא מעשיהו כבר ראה ראש ממשלה, נשיא, שרים, רב ראשי, ומי יודע אם קירותיו עוד נטויים. השאלה היכן עובר הגבול הדק שבין שמירה על מוסר וערכיות ובין האינטרס הלאומי של יציבות השלטון, היא לא שאלה שאפשר להקל בה ראש.
הדיון הזה לא התחיל עכשיו. הוא משתלשל אחורה עד לימי השופטים. במקביל לקמפיין ה"אין כלום כי לא היה כלום" של דוד, נאמר עליו שהוא "הקים עוּלה של תשובה". אם תרצו, מדובר בקמפיין נגדי, אולי קצת פחות מוצלח בשל מורכבותו. בבסיסו עומדת ההנחה שאין אדם שלא חוטא, ושעם כל הכבוד, לאף אחד אין "הנחת סלב", גם לא למנהיג עם השיער האדמוני שהתחיל את דרכו עם אבן קלע בפוני של גוליית והגיע עד ארמון המלוכה. ללמדנו, שאפשר לחטוא, ואפשר לתקן. ושלא חייבים לדבר על אתרוג ושאפשר לוותר על הפוטש.
בנו של המנהיג (רמז: לא יאיר) אמר בחוכמתו כי "שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י', י"ב). על פניו נראה כאילו מדובר במשפט כמעט טיפשי בפשטותו, אבל שמונה מילותיו מתמצתות את שני הקטבים הרגשיים הכי בסיסיים שפועלים באדם: אהבה ושנאה. ומה שיפה פה זה שהן בעצם פועלות את אותה פעולה, רק הפוך. שתיהן מעוורות אותנו וגורמות לכושר השיפוט שלנו להתערער. אפשר לומר שהפסוק הזה גם מתמצת את פרשיות חקירות נתניהו. מצד אחד התקשורת בשנאתה העזה לנתניהו מזה שנים יצרה מדנים שכל אדם שפוי היה מתקשה לעמוד בהם, מצד שני תומכיו שמוכנים לסלוח לו על הכול מוחקים לו כל חשד באהבה שמקלקלת שורה. אם נתרגם את זה לפייסבוקית־המונית זה יישמע או "אשם עד שתוכח חפותו", או "ביבי מלך ישראל חי וקיים".
ומה יש באמצע? האם נשאר שם משהו באמצע, בגוש המרכז הזה שמספרים לנו שהולך וגדל, או שהמדינה חייבת להכריז באופן מיידי על תוכנית ממשלתית להצלת זן נכחד של אנשים בעלי יכולת התייחסות עניינית? בלי שיקולי רווח של ימין ושמאל. בלי גריפת הון פוליטי. בלי ריקודים על דם היריב ששייך למחנה הנגדי. אשכרה להתייחס לדבר עצמו. איך לא חשבו על זה קודם.
יהודה עמיחי קרא לזה "לעשות אהבה במלחמה, ומלחמה באהבה". בשירו "אדם בחייו" הוא כותב כך: "אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו / זמן לכול / ואין לו עת שתהיה לו עת/ לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך / אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת / באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק / באותן ידיים לזרוק אבנים / ובאותן ידיים לאסוף אותן / לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה".
עידן הרשתות החברתיות לא עושה חסד עם הניסיון לשנוא ולאהוב ביחד. אנחנו באמת או שונאים או אוהבים. כל הזמן. מבוקר עד ליל. אוהבים את זה שנראה כמונו, שונאים את זה שלא. שונאים את הפוליטיקאים של המחנה הנגדי, מאתרגים את דורשי טובתנו. נכון, האנושות אוהבת דיכוטומיה. הוא טוב, היא רעה. זה מכוער, זה יפה. דוד המלך צדיק ואף פעם לא חטא, וגם נתניהו. ברור. אבל המציאות דוחה את הדבר הזה שוב ושוב ושוב. על המסכים שלנו מתקבלת הודעת שגיאה, אבל אנחנו מסרבים להאמין. רוצים להתעסק בנתניהו? יאללה בבקשה, בתנאי שתשנאו ותאהבו בבת אחת. זה אולי יוביל אתכם לנקודת האפס, שבה הרגשות המנוגדים מנטרלים זה את זה, אבל זה מה שיחזיר את העיסוק בעובדות למרכז הדיון, ואולי אפילו יחזיר את תפיסת המציאות למקומה.
ואולי, יותר מתמיד, אנחנו חסרים את המספר המקראי. זה שהטון שלו קצת מרוחק ושמגיש לנו את האירועים מנקודת מבט שראתה ושמעה הכול: אנשים חוטאים היו מאז ומעולם. כן, גם מנהיגים, כן, גם המוצלחים שבהם, כן, גם אלו שהביסו את הענק המרושע גולי־גולי־גוליית. הם קמים ונופלים ומבצעים את חלקם בהיסטוריה של העם היהודי, וההיסטוריה ממשיכה להיכתב. היא לא נעצרה כשמשה צפה מהר נבו ולא נכנס לארץ המובטחת, לא כשבן־גוריון החליט לפרוש לשדה־בוקר לטובת עמידות ראש, והיא לא תפסיק להיכתב גם אחרי שיתבהרו העובדות, בין אם יתברר שכל האומר בנימין נתניהו חטא אינו אלא טועה, או שהפעם הזו המנהיג סרח ועליו ללכת הביתה.
אקו"ם