האוצר אנוס להתמקח עם מנהיגי מאבק הנכים
אם מאבק הנכים ינחל הצלחה מלאה, כולנו נשמח בשמחתם, אך זו עלולה להיות שמחה קצרת טווח. בניגוד למה שמקובל לחשוב או לטעון, קופת האוצר איננה חבית בלי תחתית
אילו היינו מדינה יהודית מתוקנת, מאבק הנכים היה מונח הקיץ בראש רשימת נושאי הוויכוח הלאומיים. לא חקירות נתניהו, לא המגנומטרים מהר הבית, לא גינויי טראמפ לאירועי שרלוטסוויל – מאבק הנכים. העם היושב בציון אמור לשאול את עצמו באומץ האם צו המוסר אכן מחייב את ממשלתו להיעתר למלוא דרישות הנכים? היכן עובר הגבול שבין חמלה לאחריות לאומית?
מנהיגי המאבק ודאי יטענו שאילו היינו מדינה יהודית מתוקנת, אשר כפופה לציוויי הערבות ההדדית, לא היה צורך במאבק. קופת המדינה הייתה מממנת קצבה נדיבה לכל מי שהחיים התאכזרו אליו. הוא לא היה אנוס להוכיח בוועדות הביטוח הלאומי את אי־ יכולתו להשתכר בכוחות עצמו. כל נכה היה מקבל קצבה חודשית נאה, אמיד כעני.
הפגנת נכים בתל אביב. מדינה מתוקנת אמורה לחשב את הוצאותיה בזהירות רבה.
צילום'' אלי דסה
אחד ממנהיגי המאבק ציין השבוע ברדיו ש־80 אחוז מהנכים נולדו כאנשים בריאים, כך שאיש לא יכול להיות בטוח שלו זה לא יקרה. כולנו עלולים לחלות או להיפצע מחר בבוקר, חלילה, ולכן כולנו אמורים לתמוך בהגדלה דרמטית של קצבאות הנכים.
דא עקא, מדינה מתוקנת אמורה לחשב את הוצאותיה בזהירות רבה. בניגוד למה שמקובל לחשוב או לטעון, קופת האוצר איננה חבית בלי תחתית. חכמינו ז“ל המליצו שאדם פרטי לא יתרום צדקה בסכום העולה על חמישית מהכנסותיו, פן יהפוך בעצמו לנזקק צדקה, והעיקרון הזה חל גם על הקופה הציבורית. כבר היום היא מוציאה מדי שנה הון תועפות, מיליארדים רבים מאוד, על סיוע לנכים. כעת היא מוכנה להוציא עוד כמה מיליארדים ולהגדיל בכאלף שקלים לחודש את קצבת הנכות הבסיסית, אך עדיין מהססת להגדיל בכאלפיים שקלים את הקצבה של כל הנכים. על כך מתנהל המאבק. לכן נחסמים פה כבישים כמעט מדי יום.
נכים חוסמים את הכניסה לנתב"ג ומאיימים להצית את עצמם (ארכיון)
אם מאבק הנכים ינחל הצלחה מלאה, כולנו נשמח בשמחתם, אך זו עלולה להיות שמחה קצרת טווח. יום אחד המדינה תיקלע לסכנה של פשיטת רגל, כמו שקרה לה בתחילת העשור הקודם אחרי שהגדילה שוב ושוב את קצבאות הילדים, ואז לא יהיה מנוס מקיצוץ קצבאות הנכים. גם הקצבאות האחרות יקוצצו באותה הזדמנות לא חגיגית, כי כבר לא תהיה ברירה. פשוט לא יהיה כסף. כדי להימנע מכך, האוצר אנוס להתמקח עם מנהיגי מאבק הנכים. זה לא נעים, זה לא פופולרי, אבל זה אחראי מאוד. אפילו מדינות עשירות מתקשות להבטיח מאה אחוזי כיסוי לצרות הצרורות של אזרחיהן. יש גבול לגובה המיסוי שהן יכולות להטיל על העשירונים העליונים כדי לממן קצבאות נדיבות לעשירונים התחתונים. מדינה מתוקנת חייבת לערוך אבחנה בין נכה עני ובין נכה שמסוגל להסתפק בסיוע חלקי ממנה. היא גם אמורה לעודד את אזרחיה הבריאים לבטח את עצמם לשעת צרה, ולסמוך פחות על שירותי הביטוח הממלכתיים. אם המיסים והקצבאות ירקיעו שחקים, המדינה עצמה תיאלץ לקבץ נדבות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם