מגוחך: אלדד יניב התראיין כאילו הוא נלסון מנדלה
לילה מאחורי הסורגים עלול לגרום תופעות פוסט טראומטיות לאזרחים שאינם מורגלים בחוויות חיכוך עם שלטון החוק, אבל לא ברור מדוע גם שאר העולם משתף פעולה עם הטענה המגוחכת שבפתח־תקווה נפל השבוע דבר ביחסי משטרה ומפגינים
דוד ליפשיץ, הכותב הראשי של 'ארץ נהדרת', הודה לפני שבוע בריאיון ל'ידיעות אחרונות' שהתוכנית שמאלנית. "אצלנו אין איזון", הוא התגאה, אבל זה לא היה חידוש גדול. אין צופה טלוויזיה נבון בישראל שאינו יודע ש'ארץ נהדרת' שמאלנית, ואין גורם בכיר בתוכנית שלא הודה בכך בעבר. כולם הודו מזמן. מבחינתם התוכנית היא סוג של נקמה בימין – אתם שולטים, אנחנו מגחכים – אך כמו כל נקמה היא פוגעת גם במתנקמים. חוש הומור הוא קודם כול האפשרות ללעוג לעצמך, וכשהשמאלנים מתעקשים ללעוג לזולתם בלבד, הם מאבדים לא רק את כשרון ההצחקה אלא גם את יכולת הביקורת העצמית. המראָה שלהם מזייפת. היא לא מגלה להם כיצד השמאל נראה באמת, ועד כמה הוא עצמו מגוחך.
לו 'ארץ נהדרת' הייתה תוכנית סאטירית מאוזנת, לא משדר תעמולה, היא יכלה לעשות מטעמים מזעקת השמאל האיומה נגד אירועי פתח־תקווה, זעקה חסרת שחר. אחרי הכול, מה כבר קרה שם? מה עוללה המשטרה לחבורת אלדד יניב שהיא טרם עוללה בעבר לקבוצות מפגינים אחרות? בכל זאת, יניב ומעריציו התייחסו לאירוע כאל עוול שלטוני חסר תקדים, מעשה רשעות שנעשה למתנגדי נתניהו בלבד.
לילה אחד במעצר, רק לילה אחד, הספיק ליניב כדי לדלג מאולפן לאולפן על תקן נלסון מנדלה. סיפור האזיקים שהונחו עליו לשעה קלה בידי סוהר טיפש, סחט קריאות זעם נלעגות ממראייניו. לרגע היה נדמה שבאולפן מתארח ניצול ספינת עבדים, לא עציר שסרב להשתחרר בערבות של 500 שקלים גרידא. עמיתו למעצר החד־לילי, מני נפתלי, זכה אף הוא לקבלת פנים תקשורתית של אסיר ציון. בת זוגו תינתה בריאיון רדיו את תלאות הלילה הקשה בלעדיו, כאילו הייתה גרסה עדכנית של אביטל שרנסקי. קריאות שבר עלו מכל תוכנית אקטואליה: אוי, מה היה לנו? פקפוק קיומי בצבץ ממדורי הדעות: האם הדמוקרטיה הישראלית תוכל לשרוד את חוויית האזיקים של אלדד נלסון יניב ומני שרנסקי נפתלי?
אכן, לילה מאחורי הסורגים עלול לגרום תופעות פוסט־ טראומטיות לאזרחים שאינם מורגלים בחוויות חיכוך עם שלטון החוק. רק לא ברור מדוע גם שאר העולם מתרגש ומשתף פעולה עם הטענה המגוחכת שבפתח־תקווה נפל השבוע דבר. שום דבר לא נפל שם. לאירועי מוצ"ש האחרון תהיה אפס השפעה על גורל בנימין נתניהו, שהמפגינים כה משתוקקים להושיב על ספסל הנאשמים, ועל איכות הדמוקרטיה הישראלית. בסך הכול חזינו בניסיון משטרתי מגושם משהו לשים קץ לבלגן השבועי באזור מגורים הומה. המשטרה הציעה למארגנים להסתפק במשמרת מחאה של 50 איש, ולהעביר את שאר המפגינים לזירה מתאימה יותר להפגנות רבות משתתפים. ראשי המפגינים התעקשו להפגין בהמוניהם דווקא במקום הקבוע, ליד בית מנדלבליט, ולכן עוכבו לחקירה.
מני נפתלי ואלדד יניב בבית המשפט (צילום: ירון דורון)
אלפי הפגנות בלתי חוקיות טופלו בעבר על ידי המשטרה באופן בוטה פי כמה. כמעט כל מגזר כאן טעם בתורו את נחת זרועם של השוטרים ואת ידם הקלה בחתימה על פקודות המעצר. משטרת ישראל פעלה בכוחנות נגד מפגיני אוסלו, מתנגדי ההתנתקות ונאמני הר הבית. היא השתוללה בעמונה 2006, ירתה כדורי גומי ביצהר, הניחה אזיקי ידיים ורגלים על מחברי 'תורת המלך' (בסוף הם לא הועמדו לדין), וכמובן הפליאה מכותיה במפגיני השבת החרדים, שלא לדבר על הערבים. דווקא בשמאלנים היא בדרך כלל נוהגת בכפפות משי. למעשה גם הפעם היא טיפלה בהם בכפפות שכאלו. איש לא הוכה בפתח־תקווה. הרצינות התהומית שבה מתייחסים עיתונאי השמאל ודוברי המחנה לסיכול ההפגנה הבלתי־חוקית ולמעצר מנהיגיה, מנותקת כליל מהוויית פיזור ההפגנות במדינת ישראל. התרגשותם העצומה מסגירה פינוק ותלישות. לא רק חוש ההומור שלהם נשחק קשות, גם פתיל הזיכרון קצר מאי פעם.
בנימין נתניהו עשה השבוע את הבלתי ייאמן. בעיצומה של מתקפה אופוזיציונית קשה נגדו, ובעודו מתבוסס בחקירות משטרה, הצליח ראש הממשלה לייצר קונצנזוס סביב אתגר הביטחון מספר אחת של ישראל כרגע: האיום האיראני בצפון. מימין ומשמאל איחלו לו דרך צלחה כשיצא שלשום לפגוש בסוצ'י את נשיא רוסיה. אבי גבאי, יאיר לפיד ואפילו בוגי איחלו לו דרך צלחה. פחות או יותר כולם הסכימו שאם פוטין לא ישתכנע להרחיק את האיראנים מסוריה, ישראל תיאלץ להרחיק אותם משם. בכוח, זאת אומרת.
תוכנית הפגיעה הישראלית בתעשיית הגרעין האיראני לא זכתה בעבר לתמיכה כה נרחבת. היא קצרה התנגדויות בעיקר. ראשי קהילת הביטחון שללו אותה בתוקף. חלקם קשרו קשר להכשלתה. הם המליצו על חלופה מדינית לפתרון הבעיה, חלופה מפוקפקת למדי במבחן המציאות. רק שלשום הצהיר בכיר איראני שארצו נמצאת למעשה במרחק קצר מפצצה גרעינית. צה"ל החמיץ כנראה סופית את האפשרות לעמוד בדרכה. אבוי אם יחמיץ גם את חלון ההזדמנויות המבצעיות למתקפת מנע נגד התשתית האיראנית בסוריה. כבר עכשיו עומד לרשותו חלון הזדמנויות רחב של הסכמה לאומית.
אבי גבאי הצליח להרגיז במהירות שיא את ח"כי העבודה. רק לפני שבועות אחדים הם חגגו את ניצחונו הסוחף על עמיר פרץ, וכבר הם כועסים עליו נורא. תוכניתו לשריין ארבעה מועמדים משלו ב־20 המקומות הראשונים ברשימת המפלגה לכנסת מעוררת עליו את חמת החברים, כאילו ציפו שהיושב־ראש הטרי יהיה חותמת גומי של השיטות הישנות ולא ינסה לצקת קורטוב חידושים משלו לגוף העתיק שבראשו נבחר לעמוד. הם רוצים שמה שהיה הוא שיהיה. אולי הם אפילו מעדיפים שהמפלגה תישאר לעולם באופוזיציה, ובלבד שאיש לא יפגע בסיכוייהם להשתבץ שוב במקום ריאלי ברשימה.
גם בליכוד שוררת לאחרונה המולה על רקע דומה. בהנהלת המפלגה הוכרזה כוננות־על לנוכח השמועות שמתפקדים עוינים הסתננו לשורותיה. דם צעיר מאיים לזלוג אל הצנרת החלודה במצודת זאב, לשבש סדרי עולם, והמנגנון החיסוני נערך לעמוד בפרץ. הח"כים הוותיקים לא רק שלא יאפשרו לליכודניקים החדשים להצטרף לליכוד, הם גם נערכים לשפץ את התקנון באופן שימנע רעידות אדמה בפריימריז הקרובים. סיכוייו של מועמד טרי להסתנן למקום ריאלי יקטנו מאוד. רשימת הליכוד לכנסת הבאה תהיה זהה לרשימה בכנסת הנוכחית, ומן הסתם גם הרשימה שלאחריה, כמו בשיר החביב של להקת הנח"ל – "ככה חולפות השנים ורומז העתיד/ כי עם אותם הבנים נישאר לתמיד".
אם גם בפוליטיקה נישאר לתמיד עם אותם הבנים (והבנות), היא תהיה עגומה עוד יותר מכפי שהיא עכשיו. לא תהיה כל דרך אחרת לייבא אליה אישים ראויים שנפשם בוחלת בחוויית הפריימריז. הדרך לכנסת ולשולחן הממשלה תהיה פתוחה בפני עסקנים וקרייריסטים בלבד. אנשי אשכולות שמתקשים לטפוח על חזה עצמם, להתקוטט באולפנים, לדחוף ולרמוס, יישארו הרחק ממוקדי ההכרעה הלאומית, כי המפלגות הגדולות לא רוצות אנשי אשכולות.
"הוא מקנא בלפיד ובליברמן", עקצו השבוע את גבאי גורמים אנונימיים בעבודה. הם לא בלתי צודקים. ללפיד וליברמן יש הרבה דרגות חופש בהשבחת רשימתם. ליברמן בקושי ניצל אותה, אבל לפיד כן ניצל, ולכן למפלגתו נשקף עדיין סיכוי סביר לעקוף את העבודה בבחירות הבאות. אם ח"כי הליכוד והבית היהודי ימשיכו למנוע בגופם את אפשרויות השריון, גם אותם הוא עשוי לעקוף.
המאבק העיקש של התנועה הרפורמית נגד הקפאת מתווה הכותל פגע בחוש הטעם שלה. בימים האחרונים היא ריפדה את נתיבי איילון בסיסמת קרב העתיקה והכושלת של הימין – "יהודי לא מגרש יהודי" (מהכותל המערבי). מוזר מאוד לחקות קמפיין כושל, אבל מוזר עוד יותר להניח שאנשים שכחו כי התנועה הרפורמית עצמה הזדהתה בשעתה עמוקות עם הרעיון שיהודי יגרש יהודי.
באתר האינטרנט המושקע של התנועה אפשר עדיין למצוא את גילויי התמיכה הנלהבים שלה מקיץ 2005 במיזם הגירוש של אריאל שרון. למשל, את דבר התורה החגיגי של פרופסור יהוידע עמיר שנכתב, אני מצטט, "ערב העימות הגדול שבין שוללי ההתנתקות לבין הדמוקרטיה הישראלית". עמיר העריך כי "אפשר שאנו מצויים בתחילת תהליך הריפוי של החברה שהעם היהודי כונן - יחד עם כל אזרחי ישראל - אחרי אלפיים שנות גלות. אפשר שבימים אלה מתחיל להיות מוקז הדם הרע מתוך גוף החברה בישראל. אפשר שאנו בדרך שתוביל יום אחד לשלום־נפשנו ולשלום עם אויבינו".
בכיר התנועה גלעד קריב קבע לאחר סיום הגירוש, של"כוחות הביטחון המפנים מגיע זר גדול של שושנים" (ynet, 22.8.2005). הוא הציע להעניק שושנים גם לרוב התושבים המגורשים, אך הקפיד לכנות אותם "מפונים". תנועתו אף עתרה לבג"ץ בתביעה להעמיד לדין משמעתי רבני ערים שהתנגדו להתנתקות. אתגר הגירוש בער בלבבה. עכשיו היא משתלטת על סיסמת המגורשים, ואף עושה שימוש בצבע הכתום. כבר מזמן לא קיבלנו הדגמה כה צלולה למונח צביעות.
גנרל ג'ורג' סמית' פטון נחשב לאחד המצביאים השנויים במחלוקת של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה: מצד אחד היה גיבור מלחמה, מצד שני אדם בלתי נסבל עם פה גדול והשקפת עולם גזענית. בספרו החדש של אנטוני ביוור על המתקפה הגרמנית בארדנים, 'ההימור האחרון של היטלר', מוקדשות מילים רבות לפועלו הפיקודי בחצי השנה האחרונה של המלחמה. פטון מתואר כסוס מלחמה חסר רסן ומורא. בעמ' 109 מסופר שהוא חש חסר אונים רק מול גורם אחד ויחיד: הגשם הבלתי פוסק בזירת הלחימה. ב־8 בדצמבר 1944 התקשר הגנרל הבכיר לקצין הדת של הארמיה השלישית, ג'יימס או'ניל, ושאל אותו אם "יש לך תפילה טובה למזג אוויר". קצין הדת, שהתקשה לאתר תפילה שכזו בסידור הנוצרי שלו, חיבר תפילה משלו שבה התבקש היושב במרומים "לעצור את גשמי הזלעפות הללו" למען יוכלו חיילי ארה"ב "למחוץ את רשעת אויבינו העריצים ולכונן את צדקך בקרב אנשים ואומות".
פטון אהב את התפילה. לתדהמת הכומר הצבאי הוא ציווה להדפיס אותה ב־250 אלף עותקים, וביקש ש"כל אחד ואחד מהאנשים" יישא אותה. כלומר, כל חיילי ארה"ב באירופה. פטון עצמו היה חתום על המסמך התיאולוגי, מעין פקודת יום, שבימינו ובמחוזותינו היה מעורר סערה גדולה. לא הייתי עוסק בו כאן אילו לא נתקלתי השבוע בעוד מחאה חילונית נגד תופעת ה'הדתה', והפעם על רקע אזכורה של תפילת הגשם בספר מדעים לתלמידי כיתה א'. אגב, אחרי כחמש שנים, כשהגנרל כבר לא היה בין החיים, התפרסם מעשה התפילה בכתב עת ממשלתי תחת הכותרת "הסיפור המלא של תפילת פטון". בשורה האחרונה מסופר שכאשר הגנרל והכומר נפגשו שנית בתום הקרבות, פטון אמר לו ש"התפילות שלנו עזרו, ידעתי שהן יעזרו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם