מתי ימנים ידברו עם בדואים ולא עליהם?
רוב מוחלט של אנשי הימין שמתבטאים בעניין הבדואים לא פגשו בהם מעולם או ביקרו ביישוביהם. לא צריך להסכים לכל תביעה שלהם כדי לדעת לנהל שיח מכבד
יהושע כהן ז"ל היה מבכירי ארגון הלח"י. לאחר קום המדינה הוא התפרסם כידידו הקרוב של דוד בן־גוריון, וכמי שדחף להקמתם של שני בתי ספר שדה - בשדה־בוקר ובכפר־עציון. הצד הפחות מוכר של כהן הוא קשריו העמוקים עם האוכלוסייה הבדואית בנגב. כאחראי על הביטחון באזור קיבוץ שדה־בוקר שבו התגורר, רקם כהן מערכת יחסים מיוחדת עם השכנים הבדואים. אף שהיה איש ארץ ישראל השלמה, ומי שלימים שבת רעב במחאה על פינוי חבל ימית, הוא האמין בדו־קיום עם הבדואים, סייע להם במגוון תחומים וקידם את הפיכתם לאזרחים מן המניין.
נזכרתי בכהן בעקבות שני ספרים חדשים שבהם מוזכרת מערכת יחסיו הייחודית עם הבדואים. הספר הראשון הוא "יחסי יהודים ובדואים בשנות הארבעים והחמישים בנגב", שכתב ד"ר זאב זיוון. הספר השני הוא "החצר האחורית שלנו" מאת יגאל צחור, חבר קיבוץ רביבים. בעוד ספרו של זיוון עוסק בהיסטוריה, ספרו של צחור מבקש להיות ספר אקטואלי ולהביא קולות שונים של תושבים בדואים בנגב ושל יהודים המכירים את החברה הבדואית מקרוב.
אחד המרואיינים בספרו של צחור הוא חמי כהן, בנו של יהושע כהן. כמו אביו גם לחמי, תושב עין־הבשור, יש מערכת יחסים קרובה עם לא מעט תושבים בדואים בנגב. כבר כמעט עשר שנים הוא מקדיש את רוב זמנו לסוגיה הסבוכה של הסדרת ההתיישבות הבדואית. הוא מסתובב בין הכפרים המוכרים והלא מוכרים, נפגש עם בדואים ויהודים, עם עיתונאים ועם קובעי מדיניות, ומנסה לקדם שיח משותף לפתרון הבעיות. בעבר הוא גם שימש יועץ לענייני הבדואים של שר החקלאות יאיר שמיר. קשריו הטובים עם הבדואים אינם מפריעים לכהן להתנגד נחרצות לכל מתווה שמבקש להכיר בתביעות הבעלות של הבדואים על קרקעות. בעבר הוא אמר לי שהכרה בבעלות כזו ללא הוכחות משפטיות תהיה "שמיטת כל הרעיון הציוני". הכבוד שהוא רוחש לבדואים גם לא מונע מכהן למתוח ביקורת קשה על תופעת הפוליגמיה, על מסורת נקמת הדם ועל הבנייה הבלתי חוקית.
כמו אביו, גם חמי כהן מוכיח שאפשר לערוך שיח מכבד עם הבדואים בלי להסכים עם כל דרישה שלהם מהמדינה. לצערי, האווירה כיום במחנה הימין כמעט איננה מאפשרת מורכבות כזו. רוב מוחלט של אנשי הימין שכותבים ומדברים על החברה הבדואית מעולם לא דיברו עם תושבים בדואים, וכף רגלם מעולם לא דרכה ביישוב בדואי, מוכר או שאינו מוכר. כמו בסוגיות פוליטיות אחרות, התחושה היא שאנשים מפחדים ממפגש עם ה'אחר', אולי מתוך חשש שעמדותיהם ישתנו.
כרבע מיליון תושבים בדואים חיים בנגב. הם אזרחים שווי זכויות, בעלי תעודות זהות כחולות, והם אינם מתכוונים ללכת לשום מקום. לא צריכים לקבל כל תביעה שלהם בסוגיית הקרקעות, וודאי שיש מקום לדרוש מהם שמירה מלאה על החוק בכל התחומים, אבל אפשר לעשות את זה גם בדו שיח ישיר. לדבר איתם, ולא רק לדבר עליהם.
בימים האחרונים מופיעים ברחבי הארץ שלטי חוצות במימון משרד הבינוי והשיכון, המשווקים פרויקט מגורים חדש בשם 'נווה־שמיר', על שמו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. הסלוגן המוביל של הפרויקט הוא "קרוב לטבע, קרוב לעיר", והתיאור בתחתית השלט מספר על נוף של צימר בעמק האלה, טבע במרחק הליכה, שפע שטחים פתוחים, ונגישות לכביש מהיר.
אדם ממוצע שנתקל בפרסום הזה מתאר לעצמו יישוב כפרי חדש, אולי עירוני, טובל בנוף ירוק. במציאות, 'נווה־שמיר' הוא שמה של שכונת רמת בית־שמש ה', שכונה חדשה בעיר בית־שמש, הצמודה לשכונות החרדיות של העיר. בשום מקום במודעות הענק, גם לא באותיות הקטנות, לא תמצאו אזכור לעובדה הפשוטה הזאת. אבל זה לא הכול. בתחתית המודעות נכתב: "חפשו נווה־שמיר ברשת". חיפשתי. התוצאה הראשונה שולחת למודעה של משרד השיכון המזמין יזמים להתעניין בפרויקט החדש. פסקה של שש שורות מתארת את נווה־שמיר, שוב, בלי שום אזכור לעיר בית־שמש. מתחת לתמונות ניתנת אינפורמציה נוספת, אבל גם שם לא תמצאו את העיר. רק בשורה התחתונה מסופר שמי שאחראי להקמת התשתיות ומבני הציבור בפרויקט החדש היא הרשות המקומית, "בהתאם להסכם הגג בבית־שמש". פה חשדתי.
העלמת שמותיהן של ערים ותיקות בשיווק שכונות חדשות שנבנות בהן, היא לא תופעה חדשה. כבר כתבתי פה בעבר על משווקי שכונת כרמי־הנדיב, שמוכרים את השכונה כיישוב "בין כפר־ורבורג לקריית־מלאכי ובאר־טוביה", כאשר בפועל מדובר בשכונה של קריית־מלאכי. שיווק דומה שמתעלם מהעיר נעשה בעבר לשכונות אחוזת־נריה בעיר לוד, מבואות־קיסריה הצעירה באור־עקיבא, וכרמי־גת בקריית־גת. התופעה הזאת מקוממת בכל פעם מחדש, מכיוון שהיא מבטאת ניסיון להחביא ערים ותיקות בגלל דימוי בעייתי, ובמידה מסוימת להתכחש לקיומן.
אלא שבמקרה של נווה־שמיר לא מדובר ביזם פרטי אלא במשרד ממשלתי. משרד הבינוי והשיכון מתבייש כנראה לספר שהפרויקט החדש שהוא בונה משתייך לעיר בית־שמש. השכונה החדשה מיועדת, לפחות על הנייר, לאוכלוסייה חילונית ודתית־לאומית. השכונות שלצדה הן שכונות חרדיות. לכאורה, העלמת שמה של בית־שמש מהקמפיין היא ניסיון לגיטימי למשוך אוכלוסייה שתאזן מעט את יחסי הכוחות הדמוגרפיים בעיר המתחרדת. אלא שכאשר מדובר בקמפיין של משרד ממשלתי, יש כאן מסר בעייתי. תושב בית־שמש אמר לי: "משרד השיכון משדר לי במודעה הזאת שאני גר במקום לא טוב, שאני אמור כנראה להתבייש בו".
תגובת משרד הבינוי והשיכון: "אין כל כוונה להסתיר את בית־שמש - עיר בעלת ביקוש רב למגורים. כל אמירה מופרכת היא על דעת הכותב בלבד. הפרסומים הנוכחיים מיועדים ליזמים ולקבלנים, באתר נווה־שמיר קיימת הפנייה לתוכן המכרז, שבו נזכר באופן מפורש כי מדובר בשכונה ה' בעיר בית־שמש. משרד הבינוי והשיכון ימשיך לבנות את ישראל".
אקו"ם