החרדים משתגעים בגלל תרנגול, ואולי רצוי להשתגע לפעמים?
תרנגול מזן חדש מרעיד את החברה החרדית ומאיים לפצלה לשניים. זה נשמע מגוחך, אבל האם הדברים שמעסיקים אותנו באמת קריטיים יותר?
חדר קטן בירושלים. שני אנשים מכובדים למראה אוחזים במקל מטאטא משני קצותיו. על המטאטא עומדים להם שני תרנגולים, גם הם מכובדים למראה. שני האנשים ועוד כמה שדחוסים בחדר צועקים בגרונות ניחרים: "תביא עוד אחד!", "תסתכל מלמטה!", "זה עוף, רבותיי?", "אלה שֹערות?"
לא מדובר באודישנים לקרקס חיות החורף של מוסקבה. אלו קולות ומראות מדיון רבני הלכתי שנערך לא מזמן בביתו של אחד מגדולי רבני העולם החרדי, ומטרתו הייתה לבדוק אם תרנגול מזן בשם "בראקל" הוא כשר או טרף.
הסיפור די פשוט: לפני כמה שבועות החליטו כמה אנשי עסקים חרדים לייבא מחו"ל תרנגולים לשחיטה. משווקי העופות הרגילים ראו שמישהו עומד להיכנס לשוק שלהם, והחליטו לגייס את ההלכה כדי למנוע תחרות. ואכן, כמה מרבני ירושלים החרדים החליטו שהעוף טמא. ההכרזה כמובן הייתה דרמטית - אחרת לא מדובר בפסק בעולם החרדי - וכללה בין השאר את הטיעון המוזר שהעוף החדש "מגיע ממדינה רחוקה שרגל יהודי לא דרכה בה". אחד ממכתבי הרבנים בנושא נפתח במשפט הלא מלחיץ בכלל: "אקרא בקול גדול הוי מה היה לנו". רוב רבני בני־ברק, לעומת זאת, התירו את העוף.
אם חשבתם שהקרב שיסיים את הסדרה "משחקי הכס" בין הלאניסטרים לג'ון סנואו ואם הדרקונים הוא השואו הגדול של אוגוסט, טעיתם. בן רגע פרצה בין ירושלים לבני־ברק מלחמת חורמה של פשקווילים והשמצות ואינטריגות ושמועות על כך שאחד האדמו"רים הפסיק בשל המחלוקת הנוראה מסורת בת מאות שנים, ולא אכל השבת עוף בטיש. עד כדי כך.
את הסיפור המוזר על הבראקל ליקטתי ממקורות שונים באינטרנט, תוך כדי הכנת פתק לבייביסיטר שתשמור מחר על הילדים. רשמתי לה בדייקנות מופתית מי מהילדים אוכל איזה סוג של קורנפלקס ובאיזו קערית. אחר כך עברתי להסבר מפורט על הכוסות שבהן יוכן השוקו. הגדולה אוהבת את כוס החרס ושהשוקו לא יחצה את קו שליש גובה, הגדול שותה רק בכוס הכחולה, ולקטן תני קשית צהובה כי בלעדיה הוא פשוט לא ישתה. לאחר מכן הכנתי לי את הקפה של הערב. באותה הכוס שאני שותה בה מדי ערב בערבו. ואז התיישבתי באותו מקום שנצרב על שמי בטאבו בספת הבית.
קל מאוד לראות במסורת המריבה והמחלוקת בציבור החרדי דברים בטלים ואפילו מטופשים, הוכחה למקום הפרימיטיבי שהציבור הזה נמצא בו. אבל עם יד על הלב, במחילה, המסורות שלנו לא יכולות להיראות מהצד קצת מטומטמות? לנו אין קיבעונות שלכל אדם אחר ייראו מוזרים? ולא רק שאנו לוקים בקיבעונות הללו, אנחנו מעבירים אותם בכיף ובששון גם לילדינו. כן, אצלנו קוראים לזה "הנחלת שגרה" ו"הנחת מסלול יומיומי מוכר שדרכו יכול הילד לפתח ביטחון". אבל תכלס, זה בדיוק אותו הדבר.
זה נכון גם ברמה החברתית והלאומית. כמה מאיתנו עברו צד פוליטי בחייהם? אני לא מדבר על החבר'ה המתנדנדים שם במרכז, שביכולתם מעבירים את השלטון מימין לשמאל פעם בכמה שנים (או במקרה הישראלי אחת לארבעים שנה). אני מדבר על ימנים אמיתיים ושורשיים שניסו והצליחו להשתחרר מהקיבעון המחשבתי שלהם, ולעבור את הכביש לשמאל. וההפך - כמה אנשים אתם מכירים שעשו את הדרך משמאל לימין? אמנם יש אנשי שמאל שהכריזו על "התפכחות", אבל גם זה נעשה בדרך כלל בלית ברירה, כשהמציאות טפחה על פניהם והכריחה אותם לשנות פאזה מחשבתית.
וכמה מאיתנו העזו לעבור אזור מגורים? לא מרחוב אחד בפתח־תקווה למקבילו בגבעת־שמואל, אלא מעיר לקיבוץ. ממושב לעיר פיתוח. מירושלים לכל מקום אחר בארץ. יש כאלה. מעטים. מעטים מדי. אנחנו מקובעים. בגדול זה די טוב, אבל צריך להודות שבהרבה מקרים זה הופך גם למשעמם. האם באמת באנו לכאן כדי להעביר את הזמן בשעמום מכני ובשחזור אינסופי של פעולות עד שמישהו יקרא לנו למעלה?
אני לא יודע מה יעלה בגורלו של הבראקל. לא יהיה מופרך לשער שבסופו של דבר, לאחר שישקע האבק שהתרומם כתוצאה מנפנוף כנפיו ההיסטרי של התרנגול האומלל בחדר ההוא בירושלים, מישהו כבר ימצא את הדרך להתיר אותו לכלל הציבור החרדי. בסופו של דבר החרדים הם אנשים רציונליים שחיים בתוך עמם, והרבנים לא יתנו לצאן מרעיתם לעבור את חגי תשרי בלי עוף ראוי לשמו. אבל מה עם המסורות שלנו? יש כאלה שמקודשות בצדק. אבל מה עם אלה שפשוט התרגלנו אליהן? אולי הפכנו את חיינו לנוחים מדי בתמורה לאיבוד חלק מחירותנו המחשבתית. אולי הרבה מאוד מהדברים שאנו עושים ביומיום נעשים כמעט אוטומטית, רק כדי לסמן וי, ואולי כך אנחנו מפספסים התנסויות חדשות, צורות מגוונות לחוות את אותם הדברים אבל קצת אחרת. אנחנו, וגם ילדינו.
לא צריך להתחיל בדברים הגדולים. תמשיכו להצביע לימין או לשמאל, כמו שהתרגלתם מקדמת דנא. גם אל תעברו פתאום לברלין. אפשר לעשות דברים קטנים. לשבת במקום אחר בספה. לשתות קפה בכוס אחרת. זה נשמע מגוחך, אבל דבר יכול להוביל לדבר ולגלות לכם דברים שלא ידעתם על עצמכם או על רהיטים שלא הכרתם בביתכם. ואז תעברו לילדים. טוב, זה יהיה קצת קשה, אבל לא נורא - גם לשני התרנגולים שעמדו על מקל המטאטא ההוא בחדר בירושלים לא היה ממש קל.
אקו"ם