היריון חמישי, מה כבר יהיה שונה?
אני רגילה שהחיים הולכים בדיוק לפי הסדר, מתוכננת מראש עד לרגע האחרון: סוף אוגוסט, החופשה המשפחתית, הלידה. ואז הכול השתבש
זה לא היה אמור להיות ככה, בכלל לא. זה היה אמור להיות כמו תמיד. שאני מפסיקה לכתוב בשבוע 39 ואז יש עוד איזה שבועיים שאני מתחרפנת בבית מרוב שעמום ורק אז אני יולדת. היו לי עוד לפחות שלושה פרויקטים בפייסבוק לעשות שקשורים לחודש תשיעי וכן לצלם את עצמי נכנסת לאחד המקררים של מפעל הגבינות ומתיישבת שם על כיסא ים עם שלט "לא מתפנה".
זה לא היה אמור להיות ככה בכלל. הייתי אמורה לכתוב לכם טור על איך האיש שלי חשב שטעיתי בהזמנה מהקצב, כי הוא כרגע שכר משאית כדי להביא כל הבשר שהזמנתי הביתה. איך בישלתי והקפאתי את כל האוכל לראש השנה, שיהיה. כמה זה הרגיע אותי ואיך כתבתי על כל חמגשית מלמעלה מה יש בתוכה כי אני פרופשונלז.
וכל זה כי אני לא אוהבת להיות תלויה באחרים ולא מעלה בדעתי להגיע לחג בלי לדעת מה מוגש בכל ארוחה. ויש כאלו שמקננות בצביעת קירות, אבל הקינון שלי הוא בהקפאת בלילות של קציצות לכל צרה שלא תבוא. ואיך יש טירופים ששמורים רק לאמהות ואולי אפילו רק לאמהות יהודיות. המסקנה של הטור הייתה שזה בכלל לא כמו שכולם חושבים. שזה לא קשור לפריקיות של שליטה, וחוסר יכולת לקבל עזרה ולשחרר. שזה לא כמו הדברים הרעים שאמרתי על עצמי המון שנים, אלא שזה דווקא מהמקום הכי אמהי והכי שומר עליי ועל המשפחה. שיהיה פה בית, שיהיה פה אוכל של בית, שנתחיל שנה במסורת של אבותינו ושלנו. אבל כל זה לא קרה.
אישה בהריון. אסור להתחיל ולעבוד עבודה זרה את התוכנית.
צילום: ShutterstokS
לא רק זה, בטור הקודם כתבתי שאת יום ההולדת שלי אני מעבירה בקמפינג וגם זה לא קרה. אני מדמיינת את גדודי קוראיי הנאמנים חמושים במשקפת מחפשים את עורו של הלווייתן באחד המעיינות של הגליל התחתון ולא מוצאים. בעצם, בלוח החופש החתיך שהכנתי יש עכשיו שבועיים שלא הדביקו עליהם כוכב של "בוצע", כי הכול לא הלך לפי התוכנית. ואני חיה בשביל התוכנית, אני אלופת התכנונים, ירשתי את זה מאמא שלי והורשתי את זה לבכורה שלי. "ספרי לי מה קורה מחר" זו שיחת הנפש שלנו, ואחריה אנחנו יוצאות רגועות ומתוכננות. התוכנית היא רשת ביטחון דקה כקורי עכביש, שבה אני חושבת שאני יכולה איכשהו להסתדר ולשרוד בעולמנו הנפיץ. והלכה התוכנית.
אם ירצה השם והכול יהיה בסדר, כשתקראו את הטור הזה, אני אמורה בדיוק לחזור הביתה עם תינוקת חדשה. אם הכול יהיה בסדר בבית יחכו לי עוגות, אוכל לשבת, בלונים ופרחים של משפחה וחברות. שלטים ורודים מתוקים. תחכה לי העריסה בחדר השינה וריח משכר של מרכך כביסה לתינוקות יציף את העיניים בדמעות. ההורים שלי יספיקו לקנות מהר פמוט חדש להדלקת הנרות, ואם לא - נסתפק בנר נמוך, העיקר שנוסף פה אור למשפחה.
אני רועדת כשאני כותבת את הטור הזה. אני אשלח אותו קודם לעצמי ורק אם הכול ייגמר בשלום אני אשלח אותו למערכת. שיחכו. אבל אולי זה בכלל עין הרע לכתוב אותו. איך? איך הכול התבלבל והשתנה. היריון חמישי, מה כבר יהיה שונה? הראש יודע שכל היריון הוא מתנה ושום דבר לא מובן מאליו, אבל הגוף מסרב להאמין, היריון חמישי - אנחנו לגמרי על זה.
אבל לא. פתאום התחיל דימום, ומהר למיון, משם אשפוז, שליית ראש המחייבת קיסרי. הגדרה של היריון בסיכון לשבוע, שכיבה ולידה. בתקווה שהיא עברה בשלום ושיצאתי בידיים מלאות וששתינו מרגישות טוב. תסלחו לי שאני חייבת לכתוב את זה כל הזמן. ביקשתי חופשה הביתה לשבת, מי חשב שאיעלם פתאום, בשבועיים הכי מטורפים של אוגוסט. ללא ספק, טיימינג עם הרבה מאוד יתרונות, אבל באמת שהייתי מוכנה לוותר.
בדרך למיון שיחת הרגעה עם לירית המיילדת, שהתחננה, רביטל, עכשיו תרפי מהסיפור שסיפרת לעצמך על הלידה הזאת. פעם אחת אל תהיי הכותבת, תהיי מוכנה לתת לסיפור לספר את עצמו. בחירת מילים מדויקת עבורי. החלטתי שאני מפסיקה לקרוא לזה ניתוח וחוזרת לקרוא לזה לידה. שמה שיהיה יהיה. שאי אפשר באמת להגיש טור שבוע לפני ולספר מה היה בשבוע שחלף, כי אנחנו לא יודעים אף פעם מה יהיה. מותר לעשות תוכניות, אבל אסור להתחיל ולעבוד עבודה זרה את התוכנית.
בעזרת השם אתם קוראים את הטור הזה ואני נכנסת הביתה, מצרפת נשמה חדשה לחבורה שלנו. מגדילה את הבית. וכל אחד ואחת בחיים שלי גדל בתוך ההגדרה שלו. החברים יותר חברים, המשפחה יותר משפחה. ועכשיו אעשה SAVE לקובץ ואתפלל שטור יוצר מציאות. ובשבת המלכה הבאה אתיישב להיניק עם הטור ואגיד ברוך השם, זה היה ככה בול.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם