סבלתי מריטלין אבל לא שולל שאתן לילדיי
הריטלין עזר לי ללמוד, אבל גיליתי שאני יכול להצליח עוד יותר בלעדיו. לסיוע הכימי יש יתרונות רבים ומחיר כבד בצדם
עד היום אני זוכר את הפעם האחרונה שלקחתי ריטלין. זה היה לקראת הבגרות ב'מחשבת ישראל'. שבת קודם לכן החלטתי ללמוד עם כמה חברים לקראת הבחינה, וזאת אחרי שזנחתי את המקצוע לאורך כל השנה. יש כאלה שריטלין מרגיע אותם, לי זה עושה את ההפך הגמור - ממריץ. המוח שלי עבד על טורבו; הספקתי תוך כמה שעות לעבור על כל חומר הלימוד, לא לקחתי הפסקות, בקושי הצלחתי לשבת, עמדתי ושיננתי. חבריי היו בהלם מהמרץ והריכוז, ואני הופתעתי מכך שההספק היה משמעותי כל כך. אמנם למדתי היטב, אך ההרגשה הפיזית הייתה לא פשוטה: רעידות בגוף, ונפילה גדולה כאשר הכדור הפסיק לעבוד. פתאום שמתי לב שלא אכלתי כלום במהלך היום, והרעב תקף אותי. הציון הטוב לא איחר להגיע, אך האם הוא היה שווה את זה?החבר הראשון שלי שלקח ריטלין שמר את הדבר בסוד. זה עוד לא היה פופולרי אז, והוא נקרא מדי יום למזכירה כדי לקחת כדור. המעניין הוא שרוב בני דורי שצרכו ריטלין היו מרקע אנגלוסקסי, אז עוד חשבו שאנחנו סתם "עצלנים" או "לא מממשים את הפוטנציאל שלנו". גם אני, אחרי אינסוף מבחנים בציון 0, התחלתי לקחת ריטלין. זה לא עשה לי טוב. הגוף לא הגיב לתרופה בצורה טובה, והייתי אומלל. לא רק שנכשלתי במבחנים, גם הרגשתי רע, והביטחון העצמי המשיך לצלול.
כאשר הנוירולוגית ניסתה מינונים שונים והם לא הועילו, העבירו אותי לתרופה אחרת. "זו בעצם תרופה נוגדת דיכאון, אבל היא יכולה לסייע גם בריכוז", היא סיפרה להוריי ולי, תלמיד צעיר בחטיבת הביניים שרק חלם לסיים כבר 12 שנות לימוד וללמוד נושאים המעניינים אותו. מיותר לציין שאמנם לא אהבתי את בית הספר, אבל בדיכאון לא הייתי. "זה אולי גם ישנה לך את האופי, תהיה מופנם ושקט יותר - אבל זה לא נורא, העיקר שתצליח בלימודים", היא הוסיפה. מרוב דיבורים על דיכאון הדיכאון הופיע, וההרגשה הפיזית הייתה מוזרה – לא תרמה להישגיי בשום צורה.
השנים עברו, ופשוט הפנמתי את העובדה שאני לא תלמיד טוב. ישבתי בשיעורים ובהיתי במורים, פיתחתי טכניקה של הנהון, כך שיחשבו שאני מקשיב, אבל הייתי בעולמות אחרים. עברתי כמה וכמה ישיבות תיכוניות, עד שלבסוף הגעתי באמצע כיתה י"א, בעל כורחי, לישיבה התיכונית "בני חיל" בירושלים, המיועדת לנערים בעלי קשיי קשב וריכוז. שם הריטלין זרם כמו מים, אבל דווקא שם, ובלי ריטלין, למדתי שאני דווקא יכול להיות תלמיד טוב, אולי אפילו מצטיין.
כמו רבים מהתלמידים המאובחנים כסובלים מקשיי קשב וריכוז, גם אני שנאתי את מקצוע הגמרא. גם ב"בני חיל" בהיתי ברב שלי שלימד אותי גמרא, והוא מצדו עלה על הטכניקה שפיתחתי מהר משציפיתי. הרב שלי דאג, והיה בטוח שאכשל בבחינת הבגרות. אני לא יודע מאיפה זה בא לי, אבל ביקשתי ממנו בקשה חריגה: "תן לי שלושה ימים בבית, אני אעבור על כל דפי העזר שהכנת, עם פירוש שטיינזלץ לגמרא". הרב הסכים. אני הייתי בטוח שזה אבוד, אבל זה יהיה הניסיון האחרון. הסתגרתי בחדר. יצאתי רק כדי להביא לעצמי אוכל, וחזרתי במהירות ללמוד.
אם לא הבנתי משפט, קראתי אותו שוב. ושוב. ושוב. היו משפטים שקראתי עשרות פעמים עד שהבנתי אותם. ואז קלטתי: אני לא מסוגל ללמוד בכיתה, לא מסוגל ללמוד בחברותא. אני צריך את השקט. צריך להיות במקום בלי גירויים. אני צריך את האפשרות או את המסגרת שתאפשר לי לקרוא משפט גם 20 פעמים, בלי שארגיש מטומטם.
ניגשתי לבחינת הבגרות בגמרא בידיעה שאני שולט בחומר ברמה בסיסית. "אני בוודאי לא אכשל, בטח אקבל 70, ולגמרי אהיה מרוצה מכך", חשבתי. זו הייתה בחינת בגרות בעל פה. והרב שלי ישב בחדר לצד הבוחן. הוא היה בהלם. "אני לא מבין", הוא אמר לי, "אתה לא מקשיב בשיעורים, איך זה שאתה יודע מה לענות על כל השאלות?" הציון לא איחר להגיע, והפתיע לא רק את המחנך, אלא גם אותי: 91.
מאז השתנו חיי. בלי הגזמה. ברגע שלמדתי להכיר את עצמי, הפכתי פתאום לאחד התלמידים המובילים בכיתה. כאשר חבר הציע ללמוד איתי, הסברתי בנימוס שאני לא מסוגל ללמוד בשניים, ולמרות שאני אחד האנשים היותר חברותיים שיש, ללמוד אני מסוגל רק לבד. ציוני הבגרות שלי היו בסופו של דבר מצוינים, את תואר הראשון שלי סיימתי בהצלחה באוניברסיטה הפתוחה, הודות למסגרת שאפשרה לי לשבת עם החומר ופשוט לקרוא אותו בעצמי. כמו בתיכון, עד היום אני יכול לקרוא משפט עשר פעמים אני עד שאני מבין או מפנים אותו. וזה בסדר גמור.
"אני לא אתן לילדים שלי כדורים בחיים", אומרים מיטב חבריי. לרוב הם אומרים זאת כשילדיהם טרם הגיעו לגיל שבו מתחילים להציע ריטלין או כדורים נוספים היכולים לסייע בריכוז, או שמא בהרגעה של ילדים היפראקטיביים. אני דווקא לא אשלול זאת; אם אראה שזה עוזר לילדיי לצלוח את המסגרת האיומה הזאת שנקראת "בית ספר", שכבר אינה מתאימה לרוב ילדי העולם המערבי – לא אתנגד. אולם במקביל, אנסה גם למצוא פתרונות אחרים, שאין בהם התערבות של כימיקלים – כי במקרה שלי למדתי, בדרך הקשה אמנם, איך מתאים לצביקה ללמוד.
אקו"ם