פניית פרסה: "ירדן היא המדינה הפלסטינית"
בצל ביקוריהם העקרים של נציגי טראמפ והקיפאון המוחלט מול הפלסטינים, בימין מתחילים לצמוח שוב רעיונות סרק מופקרים וחסרי כל היתכנות
עוד סיבוב ועוד ביקור, ונראה שמה שקורה כאן הוא בקושי תהליך, שלא יצא ממנו שום דבר מדיני. ההפך הוא הנכון. השליחים של הנשיא טראמפ רק מרחיקים את האפשרות להסדר, לשמחתם של ראש הממשלה נתניהו והמתנחלים שחגגו השבוע יחד חמישים שנה להתיישבות. ג'ארד קושנר, ג'ייסון גרינבלט וסגנית היועץ לביטחון לאומי דינה פאוול, שהיו בארץ בשבוע שעבר, העבירו מסרים שרק מקבעים את העמדות המדיניות של הממשלה. השליחים הודיעו כי הפסקת הבנייה בהתנחלויות איננה אפשרית, ובעצם עודדו אותה. הם גם הורידו מהלקסיקון את המונח שתי מדינות, או לפחות לא הסכימו להתחייב כי הם שואפים לפתרון שמבוסס על קווי 1967.
בעצם, ההיגיון ברור. אם הבנייה בהתנחלויות נמשכת, איך אפשר להעניק לפלסטינים מדינה, ועוד בגבולות 67'? איפה הם יבנו אותה? בתוך בית־אל ועפרה המתרחבות? הסיכוי להסדר, שבשנים האחרונות הוא הולך ונגוז, מתאדה לנגד עינינו באופן סופי. מי בכלל יכול לדבר על הסדר אם אפילו לא מגרדים שתיים מסוגיות הליבה של הסכסוך, ירושלים והפליטים, ואת שתי בעיות היסוד הנוספות, הגבולות וההתנחלויות, הופכים למכשול?
תא"ל (במיל') אודי דקל היה ראש החטיבה האסטרטגית במטה התכנון בצה"ל, ועמד בראש מנהלת המו"מ עם הפלסטינים בימי ראש הממשלה אולמרט. המכון למחקרי ביטחון לאומי, שבו הוא עובד היום, בחן במשך זמן את כל החלופות המדיניות לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. דקל וחבריו התחילו במצב שקיים היום, והמשיכו בפתרון המדינה האחת על כל המשתנים שלה. הם בחנו גם את פתרונות הפדרציה והקונפדרציה הירדנית־פלסטינית, אוטונומיה משופרת לפלסטינים, הפתרון שנקרא 'שתי מדינות מולדת אחת', ההסדר האזורי והווריאציות שלו, ההיפרדות החד־צדדית - בסך הכול 12 חלופות אפשריות.
כל פתרון נבחן מול ההשלכות העתידיות שלו. האפשרות הטובה ביותר שהגיעו אליה החוקרים היא פתרון שתי המדינות, בשאיפה ליחסים הדוקים בין ישראל ופלסטין. "אף חלופה היא לא אידיאלית, אבל זו הכי פחות גרועה", אומר דקל. מבחינת הימין פתרון כזה אינו אפשרי, ולא רק בגלל חוסר הנכונות לוותר על יהודה ושומרון. נתניהו, בנט וליברמן טוענים כי לא ייתכנו יחסים תקינים בין ישראל למדינה פלסטינית, מכיוון שכל תכליתה תהיה להרוס את ישראל, להציף את גבולותיה בפליטים, לפגוע במטוסים שנוחתים בנתב"ג, ולשלוח טרוריסטים שיהפכו את החיים אצלנו לבלתי נסבלים.
בימין רוצים להחיל ריבונות על השטח, אבל רבים יודעים שהתוצאה היא מדינה דו־לאומית, שתביא לאסון לאומי וקץ הציונות. בקרב הציבור הפלסטיני יש אפילו מי שאוהבים את הפתרון הזה, ואפילו אבו־מאזן עצמו, שכבר נואש מכל התהליך, מדבר על פירוק מרצון של הרשות הפלסטינית. משום כך עולים בשבועות האחרונים קולות חדשים־ישנים בקרב בכירים בליכוד, שנשמעים בינתיים רק בחדרים סגורים. אנחנו חוזרים לרעיון שנקרא "ירדן היא המדינה הפלסטינית", אבל הפעם יש מי שמבקש לממש אותו בדרך אחרת.
המלך עבדאללה, לוחשים הדוברים, הפך להיות לעומתי למדינת ישראל, וההתבטאויות שלו מקצינות מיום ליום, בעיקר אחרי פרשת המגנומטרים על הר הבית וסיפור המאבטח. יש כבר מי ששואל 'למה שלא נפיל את עבדאללה ונעביר את ירדן לפלסטינים?'. ויש גם תוכניות: ישראל תמשיך לתמוך במדינה הפלסטינית החדשה הזאת שתקום בירדן, תעביר אליה מומחים, תשגר אליה תקציבים ותשחרר אליה אסירים, רק שילכו מכאן. הפלסטינים שירצו לעבור אליה מהגדה יזכו לעידוד ולכסף רב, אבל גם מי שיישאר יצביע לממשלה הפלסטינית בעמאן ושלום על ישראל השלמה והמושלמת.
ברור שאירוע כזה לא ייתכן, אבל בימים שבהם שום דבר לא קורה - גם הבלתי אפשרי הופך למציאות מדומה, פטה מורגנה בהשפעת החום הלוהט כאן. יש לי תחושה שהדברים ילכו וייאמרו יותר ויותר בזמן הקרוב. בכל מקרה, תא"ל במיל' דקל מכיר היטב את התזה הירדנית, והוא טוען שבית המלוכה הוא בעל ברית אמין של ישראל וכי הוא מרחיק מגבולותינו את הבעיות והאיומים של האזור. "כל תוכנית להחליף את המלך עבדאללה בשלטון אחר, היא פתרון מופקר מבחינת ישראל. עצוב מאוד שיש דיבורים כאלה", הוא מסכם. המשך יבוא.
החופש הגדול מסתיים, האנשים חוזרים מחו"ל שמחים ומאושרים, אבל גם עם צביטה בלב ובכיס. אף אחד לא מסוגל להבין את יוקר המחיה בישראל. מי יכול להסביר מדוע בלונדון כוס בירה עולה 3 פאונד, שהם פחות מ־15 שקלים, ובארץ תשלם עליה בפאב בשוק מחנה יהודה 33 שקלים? למה בניו־יורק, ליד ה'טיימס סקוור', אתה קונה קרם הגנה מפני השמש מעולה ב־3 דולר, ושניים בחמישה דולר (פחות מ־20 שקל) ואילו בארץ תשלם על שניים כאלה 60 שקלים במקרה הטוב, ובסבירות גבוהה שהמוצר יהיה איכותי פחות?
ולמה ומדוע מציעים לך בחנות יוקרה בלונדון חמש חולצות כותנה ב־100 פאונד, 470 שקל, ואילו כאן אתה משלם כפול על אותה איכות? ולמה באטלנטה אתה קונה אייפון 7 ב־2,700 שקל, וכאן תשלם 1,000 שקל יותר? ואני לא מדבר על מדינות עולם שלישי כמו מרוקו, שם נדמה לך שאתה מקבל בחינם מה שכאן עולה לך פי עשרה (תיק יד גדול עלה לי 16 שקלים בשוק של טנג'יר. אותו תיק יעלה 120 שקל במקרה הטוב במדרחוב בן יהודה).
אגב, הירושלמים אוכלים את עצמם מסיבה נוספת. הם רואים את ערי הבירה המצוחצחות בחו"ל, מסתובבים בוושינגטון, לונדון או רבאט בירת מרוקו, אחת הערים הנקיות שראיתי. כאשר הם חוזרים לבירת ישראל המזוהמת נותר להם רק לקנא ולחכות להזדמנות הקרובה לנסוע לווינה או לוורשה כדי להבין איך צריך להתייחס לעיר בירה שאוהבים באמת, בלי פוזות.
שש שנים חלפו מאז המחאה האחרונה, ונדמה שהיא פספסה משהו. המחאה התחילה אמנם במחיר הקוטג', אבל סדר היום השתנה ומחירי הדיור תפסו את כל הנפח. אנשים שהולכים לסופרמרקט וממלאים עגלת מצרכים ב־700 שקל - פי שניים או שלושה מכל מקום אחר - נשכחו. המאבק הסיזיפי וחסר הסיכוי במחירי הדיור משקיט כנראה את המצפון של כחלון ושות', או שאולי הם לא יכולים באמת להתמודד עם יוקר המחיה.
איציק אלרוב היה האיש שהתחיל את מחאת הקוטג' ב־2011. שאלתי אותו השבוע מה קרה, למה מחירי הגבינה לא ירדו ולא יורדים מאז? ההסבר שלו מעניין. שוק הדיור, הוא אומר, מגלגל 40 מיליארד שקל בשנה. שוק המזון מגלגל 60 מיליארד. אין מי שיכול באמת לריב עם אימפריות בסדר גודל כזה. "אל תשכח שהם מחזיקים גם שוק פרסום אדיר, ולכן לאף אחד אין אינטרס להילחם בהם", מוסיף אלרוב.
אלרוב הציע לי לבדוק את כוח הקנייה של התושבים באירופה ובארה"ב לעומת יכולת ההשתכרות הנמוכה אצלנו, ולהתעצבן עוד יותר. שאלתי אותו אם המחאה שלו בעצם נכשלה. אלרוב טען שלא. "בכל זאת עניין המחירים נכנס לתודעה הציבורית. לולא המחאה, המחירים היו כאן גבוהים הרבה יותר", אמר אלרוב, ואני הוספתי: "השם ישמור".
ההפגנות השבועיות בפתח־תקווה מוצדקות לחלוטין גם בעצם קיומן, וגם בתוכן הביקורת נגד היועץ המשפטי לממשלה. הפגנות כאלה הן נשמת אפה של הדמוקרטיה, והציבור וגם המשטרה חייבים להכיל אותן ולא לאזוק את המארגנים בידיים וברגליים ולהשליך אותם למעצר. גם הפגנות הנגד שמארגן ח"כ דוד ביטן הם בסדר גמור, ואני מקווה שאיש לא יסיר ממנו את החסינות ויזרוק אותו לכלא, גם אם יציף את כפר־גנים במפגינים בעד אביחי מנדלבליט.
אבל רק דבר אחד חשוב: המפגינים נגד מנדלבליט ונגד השחיתות הציבורית חייבים להקיא מתוכם את האיש האלים והגזען שהתנפל בסגנון אנטישמי על יהודי תמים, חובש כיפה ובעל זקן, שנקלע איתו לויכוח. האיש המחליא הזה, שלא צריך לנקוב בשמו, צריך להיות מחוץ לגדר. אם המפגינים לא יגרשו אותו מחר מביניהם, מבחינתי הם מזדהים עם מה שאמר, וכל המחאה שלהם בטלה ופסולה וראויה לפיזור בכוח בידי רשויות החוק.
אקו"ם