ראשי » חדשות » דעות

הנקודות שנתניהו צבר בהתיישבות הולכות לאיבוד

השינויים בסוריה וההתקרבות הגדולה מדי של פטרוניתה לישראל מכניסים לפרופורציות את המריבות חסרות התועלת בפתח־תקווה. המפלצת האיראנית והרוע שצובר תאוצה הם אלה שצריכים להדאיג אותנו. רשמים מביקור בחניתה שעל גבול לבנון

יש משהו ממכר בשקט השברירי בקיבוץ חניתה. שקט שמאפשר לנשום, לחשוב, לבהות, לנסות לקבל פרופורציה לא רק על כאן ועכשיו אלא גם על אתמול ומחר. מחוץ לרעשי התקשורת, ההפגנות, הפייסבוק, החדשות והתורים בג'ימבורי. מחוץ לזריקת הבוץ ההדדית שנראה שהעלתה הילוך הקיץ. אולי זה החום של אוגוסט, אולי השינויים שמעבר לים, מה שבטוח זה שעונת המלפפונים פסחה השנה על ישראל הקטנה.

די במקרה התגלגלנו לנופש משפחתי בחניתה. לי זו הייתה הפעם הראשונה בקיבוץ הקטן הזה שיושב על הגבול עם לבנון, שנוסד במבצע שהיום נראה כמעט בדיוני. ב־1938 עלו על הקרקע החלוצים של חומה ומגדל, והחליטו, כנגד כל הכוחות והרוחות, לקבע את הגבול הצפוני של מדינת ישראל שטרם נולדה. היישוב הוקם על קרקע שנרכשה במסתור ובתחפושת (נשמע מוכר?) על ידי קק"ל. לא צריך הרבה דמיון כדי להשתאות ולא להאמין שאת העלייה המפותלת שאותה התאמץ האוטו שלנו לעלות בשנת 2017, עשו אותם מתנדבים בלי כלום כמעט, בסביבה עוינת ורצחנית.
 
"מדהים הסיפור על הקמת הקיבוץ", אמרתי למארחת החביבה שלנו. "זה קצת כמו בשטחים היום", היא הפתיעה אותי. אמנם אמרה את זה קצת בהיסוס, אבל אמרה. "רק שאז המוסדות היו בעד והיום זה קצת שונה", היא הוסיפה, ואני הצטערתי כי המוסדות היום, קרי הממשלה, מדברת עם ופועלת בלי. כך בחדשות האחרונות בעניין בית המכפלה בחברון (שנקנה בכסף מלא, במסתור ובתחפושת, ורק מחכה לאישור שר הביטחון שלא יגיע ועכשיו המדינה דורשת פינוי), בעניין שדה־בעז (המדינה דורשת פינוי) ובעניין נתיב־האבות שחרב מתנופפת מעליו.

המציאות השתנתה אבל החלוציות נשארה. המאבק בשטח שינה את פניו, אך העיקר נשאר אותו דבר: מי יגור בשטח, מי יתפוס את הגבעות, יהודים או ערבים. ציבור שלם של מתיישבים, אידיאליסטים ובונים, רצים לתפוס את הגבעות שעדיין אין שום מדיניות לגביהן, והממשלה מפנה עורף. מדברת עם ופועלת בלי. "לא תהיה יותר עקירה של יישובים בארץ ישראל", הכריז השבוע ראש הממשלה בשומרון. הצהרות כאלה מעלות בי זיכרונות בלתי רצוניים ל"דין נצרים כדין תל־אביב" של שרון. צריבה היסטורית שמזכירה שאסור להיות רגועים גם אחרי הצהרות מרגשות. לנתניהו יש אמנם קבלות בשימור ההתיישבות מול ממשל אמריקני עוין מאוד, אבל הנקודות שצבר אז מתחילות ללכת לאיבוד היום לאור המציאות בשטח. אין סיבה אמיתית לפנות את בית המכפלה, אין סיבה לא ליישב את שדה־בעז, אין סיבה לא לבנות את ירושלים. לא מספיק לא לעקור, צריך לבנות ולחיות.
 

724 תושבים גרים היום בחניתה. לא מזמן דיברתי עם חבר שעובר דירה למגדל מגורים בנתניה שגרות בו 137 משפחות. תעשו את החשבון לבד, שניים־שלושה מגדלים והרי לכם חניתה. מצדה האחד של חניתה, 342 מטר מעל פני הים בסך־הכול, מתפרש בכל תפארתו הצפון של ישראל: נהריה, עכו, מפרץ חיפה. מהצד השני הג'ונגל הלבנוני. מוצבי צה"ל המאובזרים היטב אל מול מוצבי חיזבאללה שהולכים ונבנים. בתווך - הבובות המיותרות בדמות חיילי האו"ם. שקט שברירי מאוד.

השמיים בצפון מתקדרים והעננים נהיים צפופים יותר ויותר. מספיק לקרוא את החדשות בחודש האחרון, לשבת בחניתה ולהבין את גודל האיום. אני לא מדברת על החדשות בפתח־תקווה והביצה הספק־סוערת, אלא על השינויים בסוריה וההסדרים להפסקת אש במעורבות רוסית ואמריקנית, הנסיגה והתבוסה של דאעש, ניצחונות חיזבאללה על גבול סוריה וכניסתה של איראן לתמונה קרוב מדי לישראל. אנחנו עסוקים במריבות חסרות תוחלת ותועלת, אוכלים זה את זה, ובינתיים הרע המוחלט צובר תאוצה. כמה לעגו לנתניהו על איראן, כמה לועגים עדיין.
 

אבל ראש הממשלה ראה קדימה, ראה את העיקר וזיהה את המגמות. את המפלצת האיראנית שצומחת הרחק מכאן, את ההתקרבות שלה לכיווננו, את הכניעה של העולם, את האשליה של מדינות המערב כאילו אם ייתנו לאיראן ושלוחותיה לחסל את דאעש הן יקבלו יציבות ושקט. את זה שמוכרים את ישראל הקטנה מאוד בזול, מקריבים אותה קורבן לאיראן.

גם ראש הממשלה נסחף לתוך הבוץ המקומי, וחבל. הוא צריך להישאר כמה רמות מעל המפגין המתלהם והבוטה מההפגנה בפתח־תקווה, גם מעל העיתונאי המאתרג אמנון אברמוביץ' ובטח מעל הנלסון מנדלה החדש של השמאל, מני נפתלי. הוא ראש הממשלה ויש לו אחריות גדולה על הכתפיים, מי כמוהו יודע.

השבוע מלאו מאה ועשרים שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שם הניח הרצל את אבן הפינה לבית של כולנו. ספק אם יום השנה לאירוע המשמעותי הזה הוזכר בכלל. אנחנו עסוקים בכאן ובעכשיו וקצת שוכחים את הפרופורציה, לא רק את זו הגיאופוליטית אלא גם הפרופורציה ההיסטורית, שמזכירה לנו שמה שיש הוא לא מובן מאליו ושלא מזמן הייתה לנו מציאות של אין. לא היה לנו בית.

אין לי כוונה להטיף או להיגרר לטהרנות, אני עצמי נכנסת למריבות מוצדקות יותר או פחות פעמים רבות. יש לי רק הצעה: אם אתם צריכים קצת שקט (שברירי) ופרופורציה, קפצו לחניתה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

שרה העצני-כהן

יו"ר תנועת 'ישראל שלי'. בוגרת תנועת בית"ר, נשואה ואם לשלושה.

לכל הטורים של שרה העצני-כהן